ככה מתים.
כשמציינים את סיבת מותו של קשיש כגון, מת מהמחלה. או דום לב. מעמעמים לנו את העובדה שהוא מת מזקנה. מעדיפים לציין כסיבה מחלות, משום שמהרבה מחלות גם מחלימים. אך מהזקנה לא מחלימים. אני מדמה זאת לבניין בן כמה קומות והמון חדרים מוארים בלילה. עם הזמן, חלק מהאורות כבים, חלק מעומעמים. עוד ועוד אורות כבים והבניין הופך לאפלולי בחשכה. עד שבסוף, נשאר אור אחד, באחד החדרים, או אפילו קומץ של אורות והם נכבים לפתע. באמת לא חשוב, באיזו קומה ובאילו חדרים כבו האורות האחרונים. ככה מתים.
————————————————————————————————
על מאגיה, מיסטיקה ואמונה.
אני מתייחס למיסטיקה כאל יכולת. יכולת מדהימה של המוח לברוא עולם פנימי ולשהות בעולמו זה מנותק מהעולם החיצוני. יש שיכנו זאת כפסיכוזה. אם אתם חייבים לאבחן. אני בוחר לראות זאת מן הקצה של יכולת. וכי מה זה משנה אם מישהו טווה לו יקום בירכתי מוחו וחי בו, או מישהו אחר מבלה את ימיו מול הטלויזיה סדרות טלנובלות ותוכניות ריאליטי. ועוד צורות של היות האדם בעולם. העולם שהוא חי בו.
אני מתייחס ליכולת הזו לא כאל אמצעי תרבותי בידורי אלא כאמצעי להתמודד עם מציאות איומה של פרעות ורדיפות. היכן שאזלת היד הוליכה לאמצעי התנתקות מאותה מציאות. כמו שבהוספיס מטשטשים את האדם עם סמים עד למותו. מותו בלתי נמנע, רק מצמצמים את גסיסתו ביסורים וכל האמצעים כשרים לשם כך. כך גם כאן, עד שהמציאות תכלה אותם הם יהיו שרויים בטוב באמצעות האמונה שלהם.
לעומת זאת אני רואה באמצעי הזה של מיסטיקה, מאגיה ואמונה החמצה מאוד גדולה היכן שהיא בשימוש נפרץ וממכר לכל מיני אנשים שגודלו אל תוך האמונה הזו. ההחמצה היא בכך שהם לא טורחים ומתאמצים ללמוד ולפתח יכולות אמינות לשנות את מצבם. להיטיב עם עצמם וחייהם.
קל יותר להשתמש בסגולות של כל מיני קמעות ולחשים כשנמצאים במצוקה, מאשר להפשיל שרוולים ולהתמיד ביצירת יכולות.
המאמינים נשארים באותה כיתה ושייכים לאותה קבוצת התייחסות זהותית.
כשהייתי דתי והיה לי רע וקשה, ידעתי רק להתפלל. וזה בהחלט לא שינה את המצב.
הנזק המוחי של המאמין הוא מתבטא בכך כשגם כשהוא נעזר בבעלי יכולת כגון, רופאים ואנשים נדיבים, הוא ממשיך להודות לאלילי אמונתו. וכך, נשאר בבועה שהוא חי בה מחוץ לעולם המציאותי.
הפלצבו קובע יותר מאשר חומרים פעילים אמינים. כמו אנטיביוטיקה נגד דלקת.
———————————————————————————–
תגליות
מרבית האנשים כמו כל עולם החי, מוגבלים לעולם שנולדו אליו ולטוח יכולת הלמידה שלהם.
כל מה שנמצא במארג התחושות וההרגשות נוצר בשנות התינוקות שלנו. זה ממלא את הזהות שלנו עד תום. שפת אם, נוף ילדות, ריחות, טעמים. שייכות. בית. אנחנו מוחתמים או מוטבעים כמו שאר בעלי החיים. הדטרמיניזם הגנטי והחינוכי מתוכנתים בנו מבלי דעת.
האוכל של אמא שלי, סבתא שלי, של העדה שלי, הוא הכי טעים. אוכל של אחרים [גפילטע, רגל קרושה] גועל. ואילו אצל האחרים האוכל ש"הכי טעים" חריף ולא ניתן לאכילה.
זה גם הכי נכון וצודק וחכם. והאחרים – לא.
וגם כשישנה תחושה של התחדשות ושינוי, כגון, מעבר דירה שכורה, שינוי בעבודה, אנחנו בעצם, שבלולים שנושאים את עולמנו על הגב.
יש בזה כמובן פקעת הכרחית של למידה כלשהי. מסלול נהיגה שונה, למשל. בהתחלה, ברגע של ניתוק נגלה שהתחלנו לנסוע לדירה הקודמת שלנו. זה חולף עד מהירה ונתחיל לחוש בבית, במקום החדש.
בדומה לזה, החלפת ריהוט, צביעה, סיוד, שיפוץ והרחבת הדירה ועוד.
כל אילו, אני רואה בהם כמובן שינוי כלשהו, אך זהו שינוי מדרגה פשוטה ונמוכה.
ורוב האנשים, אם לא נעקרו ממקומם באילוץ כלשהו והושלכו לעולם אחר, יגלו שהם נעים בגבולות של הרגלים ומרחב שמשמר עבורם את טעם הקיום שלהם. ללא שינוי. גם מרבית האנשים שלא טוב להם, לא משתנים. ורבים מאלו שנעקרו, ישתדלו להעתיק למקום החדש את עולמם. גטאות תרבותיות. בית כנסת בנוסח התפילה והמנגינה המוכרים. מסגדים. בכפר חב"ד אצלנו וזה נוגע ללב, הם בנו בית זהה לביתו של הרבי מלובביץ' שהתמיד לחיות בברוקלין. ליצור עבורם את האשליה שהם עוד שכונה בקהילה שלהם, קרובים לרבי.
אילו שיש להם, או שיצרו לעצמם יכולות למידה מדרגה ראשונה, חווים שינויים של זהות. הם מגלים עולמות, כמו ילדים קטנים, ועוברים שינויים יסודיים ביותר.
אני עברתי שינוי כזה וזה מדהים.
זוכר במיוחד סרטים של מדע בדיוני של גילוי עולמות חדשים. חלוציות חדשה. באחד מהם, העולם הוא מעין בועה מוגנת ומבודדת. עולם המאפשר קיום מלא לקיימים בו. עד גיל שלושים. ואז בטקס חגיגי הם מתפוגגים. הבועה לא מאפשרת להם להתרבות בלי גבול. הם לא יכולים להכיל עוד ועוד אנשים. והקיום מחוץ לבועה נורא מסוכן. מאיים ואף אחד לא מנסה לצאת לשם. ואם פה ושם מישהו ניסה, מנעו את זה ממנו. ואז כמובן, בסרט, זוג אוהבים שהתקרבו לגיל שלושים שלהם, וממש לא רצו לגמור את החיים שלהם, פרצו החוצה. ו…גילו עולם ללא דפנות עם אופק מתרחק עד אין סוף. עולם מרתק, צבעוני, מרגש.
אני חוויתי שינויי זהות מן הדרגה הראשונה. זו יכולת מהממת. שאפשרה לי ליילד את עצמי מחדש ולגלות עולמות חדשים ומרתקים.
———————————————————————————————————–
אהבה
מילה שימושית ונפוצה מאוד.
בקרב כל העולם ואשתו משמעות המלה אהבה היא שייכות, קשר, בעלות.
אצל ילדים קטנים זה נוגע ללב. "אני אוהב את אמא. אני לא רוצה שתלכי עם אבא לסרט. אני רוצה שתהיי אתי".
עבודה, זה אילוץ שהוא למד לקבל. כמו חובה ללכת לגן או לבית הספר. אך כל דבר מחוץ לעבודה נמדד ונשפט. אם היא מחבקת ילד אחר, זו בגידה. אם היא מדברת שיחה ערנית בסלולרי, דחוף לו לקרוא לה, לדבר בקול רם, לדרוש ממנה משהו. אין לו מושג מה שלום אמו, מה נחוץ לה. הוא מרוצה כשהיא באה לחבק ולנשק, או טורחת בשבילו.
ה"אהבה" מן הזן הזה, נפוצה מאוד במיוחד בחברות נחשלות, או מסורתיות. שהאשה בה היא ממש קניינו של הבעל.
אילו שהצליחו להתבגר מהאהבה התינוקית שלהם, מגלים עולם מרתק של ידידות עם מנעד רגשות מגוון ועשיר. איכות בידורית ותרבותית כיפית. שבה כל אחד מבני הזוג מזהה את השני בנפרד מעצמו. זו יכולת של הבאה בחשבון שמצמצמת את ההכבדות והטרחנות השולטת באהבה הרכושנית התינוקית.
——————————————————————————————————-
הדברים הסמויים מן העין.
תראו עד כמה תפיסת המציאות שלנו תלויה במגבלות החושים שלנו ולא מושפעת די הצורך מן הידע המצטבר של המדע.
האוויר איננו צח. הוא מלא ביצורים סמויים מן העין. תקראו לזה חיידקים, תקראו לזה ווירוסים ואני בטוח שישנם רבים שעדין לא הענקנו להם שם.
כל אחד מאתנו נושא בקרבו וגם גורר אחריו שובל אין סופי של יצורים כאלו. כל אחד אפוף בהם והולך בתוך מרק בלתי נתפס שבו מצויים עוד ועוד בעלי חיים ושאר מרכיבי העולם. עם רובם אנחנו חיים בשלום והם גם אתנו. לפעמים כשאנו מתגוננים או נלחמים, הם מחזירים בחזרה. הרבה מחלות הדברנו והחדשות שצצות, עדין לא. עד כה, תמיד נצחנו. הדברנו את האינדיאנים ואת האמבורג'ינים ועוד רבים. הכחדנו המון בעלי חיים.
בני אדם מבוצרים בגבולות שהם המציאו, מן הסתם נראים מגוחכים ליצורים שהם תושבים וותיקים בכל העולם, אנחנו גרים אצלם.
אולי, יום אחד, נמציא להביור ענק שיכחיד את כל היצורים הקטנים והאוויר יהיה באמת צח. [אני צוחק. כי באמת אנחנו המזהמים הכי גדולים של האוויר].
