כל מי שהגיע אל בית הספר לידידות נדרש להסכם שבו אסור לו להיפגע, אלא ללמוד. יצאתי מתוך הנחה שאם אצטרך להתחשב ברגישויותיו ואאלץ ללכת על בהונות ולדבר כך שלא ייעלב, בעצם, אזיק לו. משום שבמקום לגרות אותו ללימוד ולהתפתחות אשאיר אותו בכיתת הפעוטון שהוא בין כך תקוע בה כבר שנים רבות.
להיעלב ולחוש פגיעה, זו הדיפה של ההזדמנות ללמוד משהו נוסף. זה להתכנס בתוך עצמך ולהתעלם ממה שמצוי בנוף שמחוץ לחלונך.
2 תגובות
נדמה לי שזה מה שלא מבינים לעיתים בנוגע לשיטתך.
כלומר, במקום לראות את המחויבות המוחלטת שלך לעזור לפונה, מתעסקים בדקדוקי ניסוחים וכו'.
במקום לראות את התמונה הגדולה – נטפלים לשטויות קטנות.
כותב זאת על סמך ספריך, לא מתוך הכרות אישית איתך.
בהערכה,
עמית.
תודה לך.
הבעיה היא בכך שנחוץ לאנשים לתאר במדויק מה הם חשים ולמה הם חשים שזה בילוי ממכר ולא יעיל. במקום לאפשר לי ללמוד את היכולות שלהם ועל פי היכולות, לבנות עשיה תרבותית שמשנה בסופו של דבר את ההרגשות. זהו מעקף שדורש משמעת מחשבתית כל שהיא.
עם הגיל, אני תובע את המשמעת הזו. כי לרוב האנשים יש יכולת לכך. העובדה היא שהם נוסעים למשל, למדינות שנוהגים בהם בצד שמאל והם מתאימים את עצמם לכך בין רגע. הם לא מכבידים ודורשים שיתנו להם להמשיך לנהוג כמו שהם רגילים.
אתה מוזמן לבקרני.