מה קורה לנו בנקודות החיכוך עם הדתיים?
אתם יודעים מה? אתאר לכם מה קורה לי. מידי פעם, אם אני לא הולך במהירות, או יושב וקורא בעיון מפוקס, אלא נינוח ומתבונן מסביב, יקפוץ עלי דוס. הוא רדוף לעשות מצווה מצד אחד, ולהתחזק באמונתו שתורתו אמת.
בעבר, התנהגתי כבחור טוב. לא לפגוע בו. בין כך הרכבת תגיע לתחנה הסופית שלה. מבליג מלהגיב. נזכר, כשילדי היו קטנים ובאים מהפעוטון עם בדיחות פיפי-קאקי ואני צוחק אתם. כל אבא ואמא עושים את זה. אנחנו גם תולים שירבוטים על המקרר. לקבל את היכולות שלהם באהבה ולהעניק להם ביטחון.
עם הילדים, זה נכון. עם הדוסים לא. אפילו עם הילדים, אחרי ארבע חמש בדיחות, אמרתי די, בואו לרכוב על אופניים, או לצייר, או לשיר או…
עם הדוסים, זה לא עובד. הם לא רוצים שתוסיף להם דבר מה. אם תנסה, הם רק יתבצרו עוד יותר ויתקיפו אותך, שאתה לא יודע מה זה טוב.
לפעמים, כשלא מיהרתי לאן שהוא, הייתי מגלה להם שנחלצתי בעמל רב ממשפחתי בבני ברק. ומתקן את שגיאותיהם בהבנת הנקרא והמקרא. בעבר הרחוק, כשתלמודי עוד היה טרי ומונח היטב על המדפים, הייתי ממש אפיקורס. ומגלה להם, שאין דרך אחורה מבחינתי. שלחזור לדת עבורי, זה כמו לחזור לגן הילדים. יש לי נוסטלגיה מהימים ההם, אבל אני לא יכול באמת לשבת על הכיסאות הקטנטנים ולבלות כל הימים בגנון. וכשהשבת שלי הפכה ליום מיוחד בשבוע, אבל יום צבעוני ושונה משאר הימים וגם משאר השבתות. יום שעיצבתי אותו עם העיתים. מה היה בו כשהילדים היו קטנים, ומה היה בו כשגדלו. מתי לים ומתי לבריכה. מתי למוזיאון ומתי לטיול. מתי באופניים ומתי בכדור, מתי בשקט ומתי ברעש. וכן, גם מתי לעבוד, לצבוע ולגנן בגינה, מתי לפסל ומתי לנגן, מתי לקרוא ומתי לשיר. מתי לשבת ומתי לנוע. מי ברכב ומי ברגל.
אחרי כל זה, השבת של הורי, היה כמו צינוק. אני יכול פרשת השבוע, יכול גם זמירות שבת. אך מעדיף אותם עם גיטרה. וכל שאר היכולות, אסורות.
בעבר, כל מה שהיה אסור, היה גם בלתי נחשק. כשעישנתי זה הדהים אותי, איך בשבת אני לא מעשן, וגם אין לי צורך לעשן. כמו שלא היה בי שום צורך לאכול חסילונים או לנסוע לגליל.
אבל אחרי שטעמתי מן החופש ומאופקים אינסופיים, כבר לא יכולתי לשוב לאחור.
מאידך, חילוניים רבים שעגלתם המוחית לא כל כך גדושה, באים השתדלנים הדתיים ומוזגים למוחם מידה כזו או אחרת של הדתה.
פה ושם יש גם דתיים שפילוסופיה ואבולוציה נמזגים למוח והם משתנים.
