דיגדוגי מחשבה בפוליטיקה

מילה על הדיקטטורה השיפוטית של בית המשפט העליון.

בוודאי שבעבר, היו גם למערכת השיפוטית סממנים כאלו. הלוואי ויהיו גם היום.

התוקפים את בית המשפט העליון היה להם מכנה משותף אחד ברור. שליטה אבסולוטית ולא נאורה.

לחרדים, אין דמוקרטיה ואף פעם לא הייתה להם. יש להם דיקטטורה ברורה. אלוהים, נציגיו עלי אדמות וכל השאר עבדים צייתנים. עבדי אדוני.

למתנחלים, יש לעיתים מראית עין דמוקרטית. מקלפים קליפה דקיקה ומתגלה דיקטטורה מסוכנת עוד יותר. הם אדונים, בחסות ספר יהושוע, עם שליטה בצבא. עם ציות, בערבון מוגבל. כל עוד פקודת המפקד לא סותרת את הוראת הרב.

ומפלגת השלטון שהפעם לא נותר בה ולו מראית עין של הדר והתחשבות במיעוטים. תאוות השלטון שלה אבדה רסן.

וכשביבי רותם את המפלגה ואת הגוש לצרכיו האישיים זה גובל באסון.

כשאחדים מצביעים על כך, מיד מוצאים דופי בבית המשפט העליון. שיש לעלות עליו בבולדוזר.

[אחד מאופני ההתגוננות הילדותיים היא כששומעים טענה ביקורתית, לא מתייחסים אליה אלא מיד מוצאים דופי בשני].

עד כה, לא השכלנו ליצור חוקה שיש בה הפרדת רשויות חיונית ומאזנת, ושיש בה כמובן הפרדת הדת והמיסטיקה מהמדינה.

וכך, נותר בית המשפט העליון כחסם אחרון ולא מספיק יעיל, כנגד החבירה של ביבי והגוש הדיקטטורי.

כולם יודעים למחות כנגד שופט שמתחשב בשמו הטוב של הבעל ומתעלם מהאישה הפצועה קשה מאלימותו.

ולא רואים את החלשתה והתמוססותה של מערכת המשפט בארץ, כמו סירוס מערכות התקשורת והפיכתם למשרתי השלטון, במתכונת, ישראל היום והפרבדה, ולספקי בידור להמונים בסגנון האימפריות שקרסו, שעשועים המותאמים לרמת אספסוף.

לו הייתה לנו חוקה, לא היה צורך בהגמוניה שיפוטית.