רציתי לספר לכם על רופאת העיניים שלי. ד"ר אוה פלטנר.

אחת לחודש עלי לקבל זריקה בעין. לא אכנס לזה ובין כך איני מבין בזה.

בהתחלה לקחתי וואליום לפני כן, להשקיט מעט את הפחד. וזה אכן היה סיוט. כאבים. שטפי דם שמתפוגגים במשך שבועיים. ורופאים ורופאות קצרי סבלנות.

[חלק מזה איננו הוגן כל כך, כי אם המטופל איננו רגוע ומפלבל בעיניו בקדחתנות, מן הסתם יגרם שטף דם].

בסוף הגעתי לאוה ומאותו רגע הכול השתנה. אני כמעט שש לזריקה. (מגזים, כמובן).

היא נחמדה. משרה שקט. יש במסדרון תור ארוך. והיא משדרת, כאילו שיש לה את כל הזמן בעולם. מחליפה מלים עם הסייעת שמזליפה כל מיני נוזלים. בקול שלו חרישי. הסייעת מפזמת לעצמה שיר שאיני מכיר. בינתיים מכינים את הזריקה מאחורי ראשי. אני לא רואה את זה. וטוב שאני לא רואה את זה.

מנחה אותי בקול שקט ושלו להיכן לכוון את מבטי. הסייעת ברגע הזריקה מטפטפת שפע של נוזלים, שמסיחים את תודעתי ותוך שניה זה הסתיים. ד"ר אוה פלטנר, מודיעה לי. "אתה יכול לנשום". בלגלוג של חיבה. לא שם לב שכדי לקבע את מבטי אני מפסיק לנשום…

[אחדים מהאחרים, מאריכים את רגע המתח. קודם מסמנים נקודה על גלגל העין ורק אחרי כן, מכוונים את המחט].

ברוב הפעמים, שלש דקות לאחר מכן אני רוכב על האופנוע הביתה. ללא תופעות לוואי. שעה קלה אחר כך יכול לפגוש אנשים. להרצות.

היא עמוסה מאוד ולא פעם המזכירות מנסות לקבוע לי תור אצל רופא אחר. הודעתי להן שאני מעדיף להתעוור ולא לעבור למישהו אחר. (חרוז).

אמרתי לה, שאם היא תמליץ לי על רופא אחר, אקבל את המלצתה.

ענתה לי. "אף פעם לא קיבלתי זריקה לעין, וכך אני לא יודעת על מי להמליץ".

הצעתי לה בחוצפתי, שתדריך רופאים אחרים. דחתה זאת. הם כולם בכירים.

אז רק שתדעו. ועכשיו אתם תרוצו אליה. היא תהיה עוד יותר עמוסה ולא יהיה לה זמן בשבילי. כזו היא. וכזה אני.