בלקסיקון שלי יש להם מקום מכובד בין העיסוקים הממכרים. איזה מקום הם תופסים במוח שלנו, בעיסוקים שלנו. גם כשאנו אמורים לעשות משהו אחר, המוח שלנו ממשיך לטחון את התוכן של הריב. חושבים על זה, מדברים על זה, צד חתן צד כלה. פסיכולוגים שיאזינו בשקיקה לכל פרטי הטענות. עורכי דין משגשגים על גבי המזבלה המדשנת אותם.
רבים מאבדים את חייהם לדעת בבילוי הזה. כלומר, הם חיים ואולי אפילו מאריכים לחיות, אבל הם כמעט ולא חיים. העיסוק הטורדני בסכסוך לא מותיר שום טעם לשום דבר אחר. וכמובן, שיש המאבדים את חיים ממש. רוצחים ומתאבדים.
אין טעם להטיף לערכים, לאהבה ולשלום. כבר מזמן הפסקתי לספור כמה פעמים אמרתי וכתבתי בספריי שכל הדתות מטיפות לאהבה ולמרות זאת, אולי הכי הרבה דם נשפך בשם אלוהים. (לא באמת חקרתי לבדוק כמה ליטרים של דם נשפכו תחת הסעיף הזה וכמה בשם כוחות נוספים כמו, אהבת המולדת).
מה שמאפשר שינוי אלו לא ערכים אלא היכולות של האנשים. יכולות תרבותיות. אולי פה ושם לא תזיק מעט הטפה חינוכית בתנאי שהיא מלווה ביכולות מטופחות ואמינות.
בבית ספר לידידות אני נתקל לא פעם באנשים שיש להם יכולות הם רק לא יודעים להשתמש בהן והמריבה דוחקת אותן הצדה.
זה הכי נפוץ אצל זוגות ומשפחות בשבתות ובחופשים. מתעוררים ליום שהתרוקן מהעיסוקים הרגילים ועד מהירה הבית מתמלא בקולות זועמים בצעקות מהדהדות, בטרוניות ובבכי. לפעמים מריבת ההורים דוחקת את הילדים להתקפל באיזו פינה ולחכות שהגל יעבור, ולפעמים הילדים פוצחים בריב וגוררים את ההורים להתעסק בריב שלהם.
תופעות כאלו, למשל, קל מאוד לשנות. די אם ההורים מחליטים להתחיל את הבוקר בפעילות נמרצת של ספורט כלשהו, כדי ששאר היום ימשיך בנינוחות. או בפעילות מינית, או גם וגם.
גם אם לא נדברים ביחד על עשיה משותפת, די אם אחד מההורים במיטבו והוא מבין את העניין, שלא בריא לשהות בצפיפות הרבה זמן בלי כלי ידידות מספקים. והוא יוזם פעילות. למשל, לוקח את הילדים או חלק מהם לטייל. מהר מאוד מגלים ששבת של טיולים הרבה יותר מבדרת משבת של מריבות. ואנשים מטיילים, מה הם בדרך כלל רוצים? עוד לטייל. מסתבר שגם טיולים ממכרים.
אבל, אני לא ממליץ להתמכר לדבר אחד בלבד.
הרבה יכולות תרבותיות ממכרות. כל אחד יכול ליטול לעצמו מלא החופנים. שיהיה לכם במאגר התרבותי שלכם כל כך הרבה, שלא תגיעו לריק מוחלט אף פעם. ריק שכידוע מתמלא בהתפרצויות זעם, במיחושים ובמחלות.
