כמה זמן לוקח ליצור חוק שגוי, אפילו טיפשי, וכמה זמן לוקח לתקן את השגיאה, אם בכלל.
החוק לזכות קדימה להולכי רגל, למשל.
לא בדקתי אבל אני משוכנע שמאז יצא החוק של מתן זכות קדימה להולכי רגל, יש הרבה יותר הולכי רגל נפגעים.
קל לעקוב אחרי תהליכי המחשבה של המחוקקים שלנו. הם צפויים ושבלוניים לגמרי.
הולכי רגל נדרסים. אז מה עושים? תובעים מהנהגים לתת זכות קדימה להולכי הרגל. הם הפגיעים והחלשים ועל כן צריך להגן עליהם. חוק מוסרני.
בדומה לכך, במערכת החינוך מגוננים על החלשים שיש להם קשיים בלמידה ומתחשבים בהם בכל מיני אופנים וצורות. ולמעשה, פוגעים בהם עוד יותר. כי ההתחשבות הזו בהם משאירה אותם הרבה יותר חלשים מכפי שהכרחי. כי הלמדנים המתאמצים יותר להיות יכולים, הופכים מלקויים במשהו למומחים ויוצרים.
עד כאן, החשיבה השבלונית הרווחת.
במקום לחשוב במושגים של יכולת שאז מתגלה נוף שונה לחלוטין. יכולת הבלימה של הולך הרגל היא הרבה יותר טובה מיכולת הבלימה של רכב נוסע. על כן לא כדאי להסתמך על יכולת הבלימה של הרכבים הנוסעים ובוודאי שכדאי לכל הולך רגל לתת זכות קדימה לרכבים בכבישים. ולהשתמש במעברי חציה וגם שם רצוי ליתר ביטחון לשים לב לרכבים על הכביש.
מאז שנוצר החוק של זכות קדימה להולכי רגל קרו שני דברים.
האחד, שהולכי הרגל ברובם שכחו שזכות קדימה, מישהו צריך להעניק אותה, והם מתנהגים בכביש כאילו שמגיע להם. לעיתים אפילו שודדים את הזכות הזו. ואני לא מדבר על מעבר חציה ובוודאי שלא על מעבר חציה מרומזר. יש הולכי רגל שפשוט יורדים לכביש מתי שבא להם והם מכבידים על הנהגים שיבלמו. לעיתים אני נדרש לבלימת פתע נוכח אם צעירה שדוחקת עגלת תינוק לפניה תוך כדי פטפוט בסלולרי שלה שיורדת לכביש מבלי להעיף מבט על התנועה.
בעבר, רק בבני ברק אנשים נעו בכבישים כמו פרות קדושות. חילוניים לא יבינו זאת. כי הם שכחו מה זה להיות ילדים קטנים. לילדים יש מטריה מאגית מעל לראש שלהם. אמא משגיחה ואז אני יכול לעשות כל מה שמגרה אותי לעשות, החל מלטפס על מעקה המרפסת וכלה בלהכניס לפה בונזו של כלבים. מישהו שומר עלי. ולדתיים בבני ברק יש השגחה אלוהית פרטית מעל לראש שלהם. וכשהוא דואג להם הם יכולים לחצות כבישים לפתע בלי שום התראה שהנהג יכול לזהות בקלות. הורי גרו שם. וכמעט בכל ביקור, מישהו כמעט נדרס על ידי. והוא אפילו לא יודע את זה. הולך עם מבט בוהה כלפי מטה ופיו ממלמל משהו. אולי מדקלם תהילים שאלו כידוע כמו חרוזי התפילה של המוסלמים, עיסוק סותם זמן. או אולי מדבר אל מישהו שלא מצוי לידו, ומנפנף בידיו תנועות של דיבור סוער. הוא גם לא יודע שחייו נצלו בנס הודות לתגובות הרפלקס המהירות שלי. ולו ידע, גם לא היה מודה לי, אלא לאלוהיו כמובן.
ובפעם אחרת אם עבת-מותניים עם נחיל של ילדים עליה וסביבה. ואיני יודע כלל כיצד זה התייצבה מול הפגוש של המכונית שעמד להעיף אותה כשכל הילדים היו נושרים על מכסה המנוע כמו פירות הנושרים מן העץ. ושוב, כבדרך נס הצלחתי לבלום כאשר, נשבע לכם, אין לי מושג כיצד הגיעו ממש לפני המכונית. שניה לפני כן, הם עוד היו על המדרכה. והם ממשיכים מבלי לדעת שאירע נס.
והיום, כל הארץ בני ברק.
והדבר השני הוא שהנהגים קבלו הזדמנות המעניקה להם שפע של מצוות. לא צריך תריי'ג מצוות. תן זכות קדימה ואתה יורש גן עדן. רואים הולך רגל מתקרב לשפת המדרכה הם בולמים, כמעט בלימת פתע, כדי לאפשר לו לחצות את הכביש.
לא פעם בשעות עומס הם גורמים לרכבים שאחריהם להתעכב וליצור נחיל צפוף. שטף התנועה לא מעניין אותם. העיקר הוא לעשות מצווה. ולהרגיש נפלא. כמה שהם ילדים טובים. חלקם כמעט חשים נשיקה על מצחם כאילו שיש מישהו שרואה אותם ומשבח אותם.
מרבית הולכי הרגל במעברי חציה לא מרומזרים חוצים בלי להתעכב כלל והרכבים בולמים על פי החוק. אוטובוס עמוס עוצר בבלימת פתע כי מישהי עושה ג'וגינג וחוצה עכשיו.
נכון, שפה ושם יש מפגש קומוניקטיבי. הולך הרגל עוצר לרגע ומביט בנהג ולפעמים הנהג עוצר ולפעמים האיש נשאר לעמוד במקומו וחוצה כשהכביש פנוי. וכך, לדעתי, צריך להיות המצב הקבוע בכבישים. שהולכי רגל יעברו רק אחרי שהם מבחינים שהנהג מתיר להם את זה.
ראיתי תשדיר שבו הקשישים מבקשים מן הנהגים שיתנו להם עוד קצת זמן לחיות.
אל תבקשו טובות מן הנהגים. אל תפקירו את גורלכם בידי הנהגים. פשוט, שימו לב ושמרו על עצמכם לפני שאתם יורדים אל הכביש…
רצוי לבטל את החוק ולהחזיר להולכי הרגל את האחריות על חייהם. תביט שמאלה, אחר ימינה ושוב שמאלה ועכשיו תחצה.
נכון שהכבישים עמוסים ולעיתים הולכי הרגל ימתינו זמן מה. אך מניסיוני, תמיד יימצא בשעות העומס, נהג שייתן לרכב אחר להשתלב בתנועה ולהולך רגל לחצות. יש אנשים טובים שעושים משהו ידידותי כשזה נחוץ. לא בסיטונות סתמית.
