ראשית הרשו לי לסכם כמה הנחות יסוד.
ההנחה ראשונה והמהפכנית היא שההרגשות והתחושות נובעות מהיכולות המצויות באדם המסוים. ואם נחוץ שינוי, מוסיפים במעשה למדני, עוד יכולות וכשהן מתבססות, ההרגשות משתנות בהתאם. לעיתים האדם עובר שינוי עמוק של זהות.
הנחת הבריאות היא שכל אחד מחויב ליכולותיו. כלומר שלא יהיה פער בין היכולות של האדם ומה שהוא עושה. כי היכן שיש פער, אין וואקום. מה שלא מתמלא ביכולות, מתמלא בבילויים שליליים ממכרים.
הסימפטומים נוצרים בנקודות החיכוך שבין האדם ומה שהוא נחשף אליו. חבילות הגירויים שמצויות מולו. כשהוא מצויד ביכולות הוא מגיב בהיענות. הגירוי, נעים לו. טעים לו וכדומה. אך כשהוא נחשף לגירויים, כשאין לו יכולות להכיל אותם, הוא חייב להדוף. לסלוד, להיגעל, לשנוא.
למשל, אדם דתי אדוק, נתקל בנשים חשופות. אם הוא למדן, הוא יכול להוסיף לעצמו יכולות שיאפשרו לו לצמצם את הפערים עד שילמד לאהוב, את מה שכרגע הוא שונא…
הפגישה הראשונה.
פגישות ראשונות הייתי מכנה אותן "פגישות שכל". בהן, אני הייתי אמור ללמוד את מי שמגיע אלי, ואילו הוא אמור ללמוד את שפת החשיבה הידידותית שתשמש אותו בתהליך השינוי.
לאנשים היה קשה מאוד בהתחלה. הייתי מתחיל בשאלה, מה מביא אותך או אותך, או אתכם?
ובמשך כמה דקות מקשיב לתשובה שהייתה כמעט תמיד, תלונה כל שהיא, על בני זוג, על הילדים, על העולם…
בטיפול פסיכולוגי מסורתי, בכל הפגישות המטופל מתאר את מה שהוא מרגיש ומה עובר עליו בפרטי פרטים, ואילו המטפל מקשיב, או לפחות נראה מקשיב בהבעה אמפתית של הזדהות וקבלה.
אני לעומת זאת, הייתי קוטע זאת אחרי כמה דקות נוטל את רשות הדיבור, מודיע להם שפרשתי מהפסיכולוגיה ומתחיל לשאול שאלות אינפורמטיביות. מתחיל להתעניין במה שהוא עושה ועשה עד כה. עבודה, עיסוקים, תחביבים, ועוד.
אילו שציפו לתהליך שבו אנחנו ננסה להבין ולחפש את הסיבות והמניעים הייתי יכול לענות בהיתול שאני חוסך להם כמאה, מאה וחמישים אלף דולר וכשמונה, עשר, שנים מהחיים שלהם. הבה ונסכים שהסיבה היא שנפל על הראש שלך קומקום כשהיית בן שלש ועל כן מאז אתה כזה וכזה….בסדר? אז בוא נעסוק במה אפשר, ניתן עכשיו לעשות כדי לשנות את זה…
העיסוק בסיבות ובמניעים, נחשב, משום מה להבנה עמוקה. ובעיני, אין לכך שום קשר עם תובנה, אלא בבילוי שבו תופרים מעשיות, סיפורים וקטעי זיכרונות שהופכים לבילוי ממכר כשלעצמו. בילוי שאיננו יעיל.
היא רוצה לדבר על בעלה ועל מה שהוא עושה לה ואילו אני מתעניין בה…
ההורים באים להתלונן על המתבגר שלהם ועל ההתנהגות המדאיגה שלו ואילו אני עובר להתעניין בהם, מה הם עושים לחוד וביחד…
והייתי מסביר להם בסבלנות שבראיית הנוף שלי, הוא מתנהג כפי שהם התירו לו להתנהג ועל כן, הם אלו שאמורים לחולל שינוי…
וזו שרוצה לדבר על בעלה, אני מסביר לה שהוא מתנהג כפי שהיא מאפשרת לו. וכי אם היא רוצה שהוא ישתנה, קודם כל עליה לשנות משהו בעצמה.
לעיתים כשסבלנותי נשחקה הייתי יכול להטיח בהם, בהורים, במקרה זה, טקסט מעין זה:
"לו למשל, הייתם שוחרי מוסיקה. והמוסיקה הייתה האושר שלכם, העיסוק הכי מרתק עבורכם, יכול להיות שגם הוא, הבן שלכם, היה עוסק במוסיקה. הן בהזדהות אתכם והן כדי להישאר מחובר אליכם. מאחר והוא גילה מזמן שהדבר שהכי מרגש אתכם אילו דאגות וחרדות, באהבתו אתכם, הוא מדאיג. שווה לו לסכן את חייו בשביל זה…"
[היו ידידים שיעצו לי לקיים פגישות ראשונות באופן המסורתי, להקשיב לכל התיאורים ורק אחר כך בהדרגה, להעביר אותם לשפה פרודוקטיבית. ואילו אני חשבתי שבכך אני מכשיל מראש את הפונה אלי. וכי אצלי, עליו להתנהג כמו מהגר ידידותי, שמגיע למקום שונה, ועליו ללמוד את שפת המקום. בדיוק כפי שאנשים מכאן, מגיעים לקפריסין או לאנגליה ועליהם להתאים עצמם בין יום לנהיגה בצד שמאל, בניגוד למה שהם רגילים].
לימים נודע לי כמה קשה הייתה לאנשים הפגישה הראשונה.
ר. לא זוכרת כלום. חשבה שבאה לפגישה של ארבעים דקות ונשארה שעתיים. הייתה צריכה פיפי והתביישה…וזה כל מה שזכרה מהפגישה הראשונה.
מ. לא הבינה כלום והייתה עצבנית אבל התמידה בגלל שראתה איך שכנתה האנורקטית עברה שינוי מהיר ומדהים בזמן קצר.
בכל אופן, בסוף הפגישה הייתי מטיל שיעורי בית בכתב להמשיך את הרשימות של היכולות, כלומר, העיסוקים בהווה ובעבר.
בנוסף הצעתי לקרוא בלקסיקון או באחד הספרים שלי. הסברתי, שזה לטובתם. במקום שנעשה המון פגישות עד שאלמד אותם ועד שאמצא מה לעשות עם זה, ועד שהם יצטיידו בכלי מחשבה יעילים יותר, הם מקצרים את ההליכים וחוסכים לעצמם זמן ובעיקר כסף.
לא קבענו פגישה שניה. "אחרי שתכינו את העבודה בכתב, תרימו טלפון ונקבע. כי בלי הרשימה לא נוכל להתקדם".
בכך רציתי לשבור את המתכונת המסורתית של פגישה ביום קבוע לשנים רבות. שברתי גם את מתכונת הזמן הטיפולי הרגיל, שכן, אנשים הגיעו מרחוק בכבישים עמוסים, וחשבתי שעלי לפנות להם יותר זמן. ואכן, הפגישות אתי ממושכות הרבה יותר מהרגיל.
פגישה שניה
מה הבאתם לי?
מקבל את הרשימות. אם הכתב היה מאוד לא ברור, הייתי מבקש שיקריאו לי.
לימים, היו ששלחו לי מראש קבצים למחשב.
היינו מבלים זמן מה בלדייק. כי הרוב מערבבים מידע עם פרשנות. או תכונות אופי מגושמות…
"הוא אחראי". אחראי באיזה תחום? בתחום יכולותיו. יש בוודאי המון תחומים שהוא איננו מבחין בהם ולא מתייחס אליהם.
כלומר, בשורה התחתונה מה שקובע הוא היכולות, ולא הגדרות מגושמות.
[יש לי כמה אוהדים שמתייחסים אלי כאל גאון. אבל, רשימת התחומים שאני בור בהם וחסר יכולות, ארוכה בהרבה מן התחומים שאני מצויד בהם, באופן יחסי].
מבקש פירוט בנקודה זו או אחרת. אני לומד אותם והם אמורים ללמוד את הכלים של בית ספר לידידות.
כשסיימנו לעבור על הרשימה הייתי שואל, מה עשית אתמול?
מקפיץ להם את התודעה להתייחס ליום שעבר. היכן שהזיכרון שלהם עדין טרי ורענן. מבקש כותרות, לא סיפורים.
עבודה, ארוחה, טלויזיה ועוד עיסוקים.
מלמד, לתאר עובדות מבלי להפליג להסברים ונימוקים ופרשנויות.
והופך את זה לשיעורי בית.
כלומר, כל אחד התבקש בכל ערב, או, לכל המאוחר למחרת בבוקר לרשום את תכולת היום שעבר.
להעביר את הפוקוס אל מה שנעשה עכשיו.
אחר כך ביקשתי להוסיף לכל פריט, ברשימה, ציון אודות האיכות הבידורית ואודות התועלת.
איכות בידורית – עד כמה היית מרותק לעיסוק הזה. מריבה למשל, היה לה ציון גבוה, כי היה להם מרתק לריב כל השבת…יותר מכל עיסוק תרבותי אחר.
ותועלת – איזו תועלת הפקת מהעיסוק הזה. כסף, למדנות, אימון וכו'
ובפגישה הבאה, במקום לשמוע סיפורים מקריים אודות מה היה בימים האחרונים, אני סורק במבט את התכולה של הימים ובוחר על מה להתמקד מתוך האירועים.
[כלי ההתייחסות העיקרי הוא תכולת הימים. מערכת השעות, כן, כמו מערכת שעות של בית הספר, מכילה את מה שמצוי בחייו בהווה. ואת מה שכדאי לשנות ולעצב את זהותו כפי שהם באים לידי ביטוי בשעורי הבית. כלומר, מקיימים בפועל במהלך הימים. הייתי מציין לא פעם, שהעיקר מצוי בין הפגישות. מי שרק הולך לפגישות עם פסיכולוג ולא עושה מאומה ביום יום שלו, כמעט שלא יפיק שום תועלת ממשית].
++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++
קשה מאוד להניע אנשים לחשוב, והכי קשה להניע אותם לבחור. לא מלמדים לבחור, בגני הילדים ובמערכת החינוך. מלמדים בעיקר לציית לנהלים.
אצלי, כשמישהו למשל, מתלונן על מחסור בכסף, אבקש ממנו להכין רשימה של עשרים רעיונות. מה הוא יכול לעשות שיניב לו כסף. מי שמצליח להכין את הרשימה, מיד עובר ממחסור לחשיפה של כמה וכמה אפשרויות שהוא אמור לבחור ביניהם.
כמעט על כל משפט דטרמיניסטי, כגון: אין מה לעשות, ככה זה – אמירות פסקניות עם סימני קריאה, הייתי חותך באמצע המשפט, ועושה תרגיל של ראיית נוף שיש בו כמה וכמה אפשרויות, וחשיפה של כמה יכולות שניתן להשתמש בהם.
מרבית ההצהרות הפסקניות, הן הדחקה קשה של היכולות המצויות בנו ושל האפשרויות הגלומות במציאות.
לעיתים נזקקתי לאמצעי ניעור להדליק את המוח. הייתי יכול להגיב למישהו שיושב מולי קודר בלי תקווה למצבו, כגון, שהוא נרדף על ידי בעלי חוב ומוחו נאטם מלחשוב מה ניתן לעשות, ולשאול, "האם יש נגדך צו איסור יציאה מן הארץ"?
לא, אין נגדו צו כזה. כלומר, הוא יכול לצאת מהפגישה אתי, לנסוע לשדה התעופה ולמחרת יהיה בקצה אחר של כדור הארץ…
זו לא הייתה באמת הצעה לטוס לניו זילנד, זה היה רק לטלטל אותו מן המאובנות של המחשבה שלו. אנשים שיש להם חשיבה יצירתית, כמעט ולא יגיעו לתקיעות כזו. או ימצאו מסלולי חילוץ…
+++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++
ועתה מוסיפים לתכולת הימים את האימון החשוב ביותר.
לשוב אחורה לתכולת היום שעבר ולשאול כמה שאלות. אודות כל פריט ופריט בתכולת הימים שעברו.
מה הייתי יכול לעשות שהיה משפר את האיכות הבידורית?
מה ניתן היה לעשות?
מה עוד אפשר היה לעשות? לשפר את התועלת.
אילו שאלות היפותטיות. זה הרי כבר קרה. אבל השאלות הן אמצעי להפעלת המוח.
היו שבתחילה נתקפו שיתוק. לא מצליחים להעלות בדעתם שום דבר. אחר כך, בהדרגה, העלו רעיונות. שהלכו והרחיבו את יריעת הנוף שלהם, גם לגבי היכולות שלהם וגם לגבי האפשרויות הרבות, עד שנדרש מנגנון של בחירה והעדפה, במה לבחור.
לרוב, התוצאה של שיעורי הבית הללו, היה שהימים של הלקוחות שלי התאכלסו ביתר פעילות וביתר מפגשים.
התלמידים החרוצים הגיעו עד מהירה למה שכיניתי בשם "צרות של עשירים"
כשהם נחשפים לשפע של אפשרויות מסנוורות והם מתבקשים להשחיז כלי בחירה ידידותיים.
כאן מתקיים המושג שלי, "צמצום מרבי".
הרי איננו יכולים לממש את כל היכולות ואת כל האפשרויות בבת אחת. על כן, בכל נושא יש לבחור באחת האפשרויות מתוך שפע ההזדמנויות.
ניפוי לא על ידי הדיפה, סלידה וגועל, אלא על ידי העדפה. מה מישהו מעדיף ברגע מסוים בהשוואה לשאר האפשרויות.
+++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++
ואז, ביקשתי מהם לבצע אמרגנות של הזמן שלהם.
שיתכננו שבוע קדימה. וכך, רעיונות שעלו קודם, הפכו להפקות לקחים והצעות לסדר היום שהתחילו להישתל בימים הבאים והשתפרו תוך כדי תנועה.
עד שהאדם עושה בדיוק את מה שמתאים לו לעשות. באופן שממצה אותו ומעניק לו סיפוק עשיר ומגוון מחייו.
וכך במקום לטפל ולדשדש בבעיות בבית ספר לידידות מקדמים יכולות שמסלקות את הבעיות לשוליים, מבלי שצריכים כל הזמן לטפל בהם.
+++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++
אחרי כמה פגישות שכל, כבר הייתי יכול לשער, מי נתון לשינוי ומי לא. את אלו שהתרשמתי שהם למדנים, הייתי מלווה זמן מה ב"פגישות עבודה".
היכן שעיקר העבודה, הוא לא בפגישות עם פסיכולוג, אלא, כאמור, במה שעושים בין הפגישות. שעורי הבית האישיים.
במקרים שהתרשמתי שהלקוח איננו למדן, מחמת ההגינות הייתי משלח אותו הביתה. הלקוח בבית ספר לידידות הינו תלמיד, שאינו מגיע כדי לפרנס פסיכולוג, אלא להפיק תועלת שניתן לזהות אותה בפירוש.
בראיונות שהיו לי, בזמנו, בטלוויזיה נשאלתי לא פעם, מה אחוזי ההצלחה בבית ספר לידידות? ואכן, הפערים בין מה שהיה מקובל בטיפולים פסיכולוגיים ובין התוצאות בבית ספר לידידות, היו גדולים ביותר, הייתי עונה: קרוב למאה אחוזים.
אבל היה בזה תעתוע כלשהו, כי הייתי בורר לי את לקוחותיי.
מציע לכולכם לעשות כמה חודשים את שיעורי הבית הללו, היינו: רשימות של תכולת הימים, הצעות לסדר היום והפקות לקחים ויישומם בימים הבאים.
תראו בעצמכם, מה קורה.