רוב העולם ואשתו יוצרים קשר כאשר שני אנשים חשים התרגשות. קליק, כימיה.
מה הבעיה עם המנגנון שנלקח מבעלי החיים בטבע? בטבע העסקה מוליכה לרגע של חיבור והפריה וזהו. לא מוליך לזוגיות.
אצל בני האדם התעוררות התחושה משקפת משהו שטבוע אי שם במוחנו. אין בזה שום הבחנה באדם שנדלקנו עליו. אין בזה התייחסות כלפיו.
הטבעה, בטבע, הגוזל של האווז נצמד לאמא אווזה ולומד ממנה להיות אווז. אם אין אווזה הוא ילך אחרי המגף של בעל החווה ובצורה נוגעת ללב, יהיה מאוהב אנושות במגף. כי הוא כפוי להטבעה הזו. באופן דומה ישנם אנשים המאוהבים אנושות באנשים שאינם ידידותיים כלפיהם.
בבית ספר לידידות אני מציע ללמוד את היכולות של האדם האחר ואז הקשר מתפתח על בסיס אמין יותר. כמובן שלא הייתי מוותר על הרגשת האהבה והמשיכה. אני רק לא מציע להתניע את התהליך מתוך התחושות. התחושות שמתפתחות תוך כדי התנסות והיכרות, הן הרבה יותר אמינות. כי הן מבוססות על תחומי עניין ואינטרסים משותפים שמעניינים את שני האנשים שלומדים להכיר זה את זה.
לא מוצאים התאמה אלא יוצרים התאמה.
אני לא ממליץ על דייטים. שהם מעין וועדת קבלה שמאתרת את כל מה שחסר בשני ופוסלת אותו. והאנשים בדרך כלל לא חושדים בכלל שאין להם מושג מי האדם השני. האבחונים חפוזים ומגושמים.
על כן, אני מעדיף שהקשר ייווצר בנסיבות חיים רגילות. אנשים שמתחככים זה בזה במקום העבודה שלהם, או העיסוק בתחביב העיקרי שלהם. ועוד.
כאן, כאשר הם מגלים עניין נוסף זה בזה, נקודת המוצא יש בה היכרות אמינה יותר. וכשהם מוסיפים להיפגש גם מחוץ למסגרת שהכירו בה, נוספים עוד ועוד רבדים לקשר שנוצר.
זה לא חייב בהכרח להתפתח לנישואין. הם יכולים להגיע למסקנה שהם מיצו את מה שיכול להיות להם ולא די להם בכך. אבל, עצם ההתנסות בקשר הזה, מציבה את בני הזוג בנקודת מוצא מפותחת יותר. הם לא יחזרו לפעוטון. אלא הקשר הבא יתחיל מכיתה גבוהה יותר. הם ימשיכו להתפתח עם אדם אחר הלאה. כי הם למדו לבחור בעלי יכולות הולמות ליכולות שלהם.
ולמנוע אי הבנות, אני לא מתכוון בזה ליצירת קשר בין שני אנשים זהים. אין יצורים זהים. ובכל אחד יש תערובות של מרכיבים במצבי צבירה שונים.
אבל יהיו העדפות ליכולות מסוימות. למשל, אלמנה עם ילדים, מן הסתם לא יתאים לה גבר ילדותי. היא תבחר בגבר שיש לו יכולות הוריות שיוכל להוסיף לה ולא להכביד עליה.
