אופן הסתכלות המלווה כמעט כל התייחסות אנושית, שבו אנו חוזרים ובוחנים כל דבר על-פי אמות-המידה שאליהן הורגלנו משחר חיינו.
תופעת הדשדוש נפוצה כל כך, עד שמרבית האנשים אינם מצליחים להבחין בין עובדה לבין שיפוט. כאשר הם חוזרים שוב ושוב על אותו השיפוט, הוא נתפש בעיניהם כעובדה מוצקה. מעתה והלאה, אין כמעט סיכוי שמידע נוסף יחלחל פנימה וישנה את מה שהם כבר "יודעים". בעיניי, זהו נזק מוחי. הוא נגרם כתוצאה מתהליך החינוך שאנו עוברים אצל הורים, גננות ומורים, המלעיטים אותנו בשיפוט של המציאות, במקום להקנות לנו כלי חשיבה שיטפחו את מוחנו להכיל נוף צבעוני ומגוון, ולא לכלוא כל פריט של מידע במשבצת הדעה המוקדמת.
קשה לתאר מה רב הנזק המוחי שנגרם לנו בידי התרבות המאבחנת. רופאים רבים כבר אינם רואים בן-אדם מולם, אלא מקרה – בעל זהות של מחלה. המון שגיאות נעשות על רקע כזה. ברור שאבחון הוא לעתים שלב חיוני בדרך לבריאותו של החולה, אך עליו להיעשות לאחר הסתכלות בחולה עצמו, ולא במילה הכתובה בלבד.
הפסיכולוגיה, שביקשה להפוך את עצמה למדע, העתיקה תפישה זו מן הרפואה, והעמיסה על עצמה תלי תלים של דיאגנוזות. ישנם ספרים אימתניים ובהם אוספים של תסמינים ושל אבחונים כחול על שפת הים. קטלוג של סוגי מתכות או מיון של תפוחי אדמה אולי מסייעים לנו לעתים לעשות סדר בדברים; וסדר, לפעמים הוא דבר ידידותי. אך ניסיון לסווג אנשים, פירושו כליאתם בצינוק מחשבתי, כמוהו כניסיון להעביר פיל בקוף מחט. מלבד זאת, האבחון והטיפול בבעיות ובסימפטומים הופכים, בדרך כלל, לחממה של קיבעון ושל דשדוש מתסכל – בעבר, ברגשות, בחלומות – שבסופו של דבר אינו מוליך לשום מקום. רק אם נהפוך לחברים בתרבות הלומדת, ונתייחס בעיקר להווה ולעתיד – ופחות לעבר – נצליח להשתנות.
תוצרים נוספים של התרבות המדשדשת הם, בין השאר, הדת (כל דת), וכל אידיולוגיה שמרנית ומה שאני מכנה "תכנות אוטומטי" – ביצוע פעולות הדורשות מחשבה, ללא מחשבה כזו; למשל, אנשים הנותנים קולם בבחירות בעד מפלגה מסוימת רק מכיוון שהם רגילים להצביע בעדה.
