צריך מזל בחיים. היכן להיוולד, אצל מי להיוולד, לצד מי לגדול ולצמוח, באיזו תקופה ובאיזה אזור בעולם…ועוד וכך אנו מתפתחים עם חופן כלשהו של נתוני תורשה ותרבות.
אין טעם בהשוואות לאחרים שמצוידים ביכולות שאנו חסרים אותם. זה נתון מראש. אין אנו שווים זה לזה. אני מציע להתייחס לפערים המצויים בינינו לבין אחרים כאל גזרה בדומה לכך שאנו מהגרים לארץ אחרת. הרי מי שמהגר לארץ אחרת ולתרבות אחרת מחויב למאמץ מוגבר כדי להשתלט על שפה ותרבות שכל האחרים, בני המקום הוותיקים, פטורים ממנו.
מי שאינו מתגייס למאמץ הזה גוזר על עצמו להיות שרוי בגומחה תרבותית. מי שמקילים עליו את המעבר ישיג דווקא פחות. כשם שאלו המאובחנים כלקויי למידה ומקבלים הנחות והקלות בלימודים, משיגים בדרך כלל פחות מאחרים. דווקא אילו שמתאמצים בלי גבול, משיגים הרבה יותר, לעיתים אפילו יותר מבני המקום. כשם שלא פעם התלמידים עולים על המורים שלהם…
על כן, בבית הספר לידידות מי שיש לו באג כלשהו בהתפתחות, אין טעם לדשדש בכך. אם הוא נחוש להפיק שינוי, עליו פשוט להתאמץ הרבה יותר מאחרים…עליו לפצות על הפיגור בגזרה המוזנחת אצלו, בהשקעה נמרצת ואינטנסיבית.
למשל, רווק בן ארבעים וחמש, שאף פעם לא היו לו חיי זוג, יש לו עדין סיכוי לחולל שינוי בחייו. בתנאי שיחגור את עצמו לזמן מה לשעורי בית מפרכים אולי אפילו מטורפים בעיניו, עד שילמד להיות חבר ובן זוג. מי שישקיע מעט, אולי יתקדם מעט בהדרגה, אך לא יספיק לחולל שינוי זהותי. הוא מגיע אלי לעיתים, מותש מעבודה קשה עם בת הזוג שלו, חנוק ועוין, מכווץ שרירים כמו אחרי הליכה מפרכת, וכל ישותו מבקשת להדוף את האישה מעל פניו ולחזור אל חייו הקודמים. אני משתמש לעיתים קרובות בדימוי של כפתור מפלט של הטייס. מי שאינו מורגל לנוכחות של בני-זוג, וילדים, משתוקק לעיתים לכפתור שהיה מעיף אותו אל מקום אחר, בין שניה, או לחילופין, מעיף אותם מעל פניו…
אני מתיר לו, קטעי הפוגה קצרה להתאוששות, אך לא מתיר לו הדיפה, או מנוחה ממושכת. אני אומר לו, שינוח רק כשתהיה לו כבר משפחה וילדים. לא לפני כן. כי אם ינוח עכשיו, על פי הרגשתו, אולי לא יגיע כלל להקמת משפחה ויסתפק בהרבה פחות…
הטיפולים הפסיכולוגיים המבוססים על תמיכה ואהדה בלבד, גורמים בכך לנזק. הם מחבלים בסיכוי לשינוי. הייתי מועיד את התמיכה לאנשים שהם חשוכי מרפא, לרפד את אסונם בנחמה אנושית.
