תופעה המעידה על הפרת שיווי משקל בעולמנו הפנימי.
כאשר אנו נחשפים למה שכבר מצוי במאגר היכולות שלנו, אין סימפטומים; ואילו כשעומד מולנו גורם חדש, האורגניזם שלנו מגיב באופנים שונים. בתרבות הלא לומדת, הסימפטומים מתקבעים והופכים לעתים למרכז הזהות, עד כדי כך שישנם אנשים המגדירים את עצמם על-פי הסימפטומים שלהם: "אני אסתמטי", "אני דיסלקטי", "אני נכה", "אני חולה".
הפסיכולוגיה הקנונית, בהיותה חלק מהתרבות המדשדשת, מייחסת לסימפטומים משקל רב, כמעט בלעדי. על-פי סדר הדברים המסורתי, אנו חייבים, כביכול, קודם כול לסמן את הבעיה, להבין את מקורותיה, לסלק אותה, ורק אז נוכל להתקדם הלאה. אבל כך, לאמתו של דבר, מתבזבז מאמץ אדיר, שמסב למטופל נזק זהותי – הוא מעצב את זהותו כ"בעל בעיות" הנזקק לטיפול.
התרבות הלומדת, לעומת זאת, כלל אינה מתמקדת בסימפטומים. במקום "אני נכה", הגדרה מגושמת שיש בה מן השלילה, נאמר "אני קטוע רגל", שהיא אמירה בשפת העובדות, כלומר, ציון עובדה ולא הגדרת זהות. אך לא די בכך. מאוד חשוב היכן אתה ממקם את המידע הזה בזהותך. כאשר אתה אומר "אני" ומוסיף את העיסוק המרכזי שלך, נניח מהנדס אלקטרוניקה, נשוי ואב לילדים ואי שם בהמשך הרשימה אתה גם מציין שאתה קטוע רגל, אתה מתייחס בצורה ידידותית לעצם זהותך. לעומת זאת, כשאתה אומר "אני קטוע רגל" במקום ראשון ברשימה, או ללא כל רשימה, אתה כאילו אומר בזה, אין לי שום דבר אחר, להציע. זה כל מה שאני, כמו קבצן על המדרכה שמבליט את מומו להשיג יותר נדבות… התייחסות מדויקת ולא מגושמת לעובדה של הרגל הקטועה היא בכך שהיא מגבילה את האדם מלעצב לעצמו זהות של כדורגלן מקצועי, אך איננה מהווה מגבלה בעיצוב אינספור זהויות אחרות.
בדומה לכך מי שיצר סימפטום כלשהו נוכח חשיפה לגירוי חזק חדש שמפר את שיווי המשקל הקודם בעולמו, ומתחיל להתמקד בטיפול בסימפטום, עלול עד מהירה לגלות שגרם לעצמו נזק זהותי. למשל, הורים, אחרי לידה יכולים לפתח כל מיני תופעות לוואי. נניח מחושים. עם הם מתמידים לטפל בזה, הם הופכים מהורים לחולים שלא יכולים לתפקד כהורים.
התרבות הלומדת אינה מתעכבת על ה"טיפול" בסימפטום, אלא פונה אל הפקת השינוי ואל רכישת היכולות החדשות. אולי אפילו מפצות על המגבלה. בניית הזהות מתבססת כמו אצל כל אחד אחר על היכולות במצבי צבירה שונים ולא על המגבלות…
כפי שציינו לא פעם, ראשיתו של תהליך הלימוד של יכולת חדשה כרוכה לעתים בקושי ובהופעת סימפטומים אחדים; אבל בהמשך, כאשר היכולת מתבססת ומשתבצת בשאר מרכיבי הזהות, הסימפטומים נעלמים. הסימפטומים הנם, אפוא, תופעות לוואי צפויות בתחילת תהליך השינוי או הלימוד, אך רק בתחילתו. כמוהם כיבלות בידיים שאינן מורגלות בעבודת כפיים, או כהתרגשות הגובלת בחרדה לפני הופעה ראשונה בפני קהל. אם לא מתעכבים על הסימפטומים ולא מדשדשים בהם, אלא ממשיכים ללמוד ולהתנסות בסבלנות ובהדרגה, היכולת גדֵלה, והסימפטומים נעלמים; במקומם צומחת הנאה, שמקורה במתן ביטוי ליכולות. ראה גם "התמודדות עם בעיות", "הדיפה מגושמת ומעקף".
בתרבות הלא-לומדת, הסימפטום עלול להפוך לאמצעי הדיפה מגושם של כל שאר ההזדמנויות. האדם מכריז על אי-יכולת, באופן מגושם, תופס זאת כעובדה וחדל אפילו מלנסות להפיק שינוי.
עוד גרסה. מה שקובע הוא אל מה בוחרים להתייחס. במה להתמקד. למשל, דלקת, או פריחת עור נוכח חשיפה לחוויה מינית. רופאי עור מן הסתם ימליצו על הימנעות ממין לכמה חודשים. אבל אז, בכל פעם שצפוי מין, תצוץ הדלקת או הפריחה. אם נמשיך דווקא במין. כלומר, ממשיכים לגעת ולבדר זה את זה. ממשיכים להתיידד במיטה, הדלקת נעלמת לצמיתות.
