מסלול שבו אנו עוקפים את הסימפטום, או את מה שמכונה בשם "בעיה", מחייבים את עצמנו לבצע את מה שאנו יכולים לעשות ונעים בנחישות ומתוך ריכוז לקראת מטרה ידידותית.
מונח זה מתייחס לצד המעשי של הפקת שינוי. אדם המעוניין בשינוי מתבקש לבצע החלטה גורלית ולבחור באחת משתי גישות.הגישה הרווחת והשגורה ביותר היא זו של התרבות הטיפולית – כלומר הרפואית, הפסיכיאטרית והפסיכולוגית: מאבחנים בעיה, ומטפלים בה. סדר הדברים הוא כזה שקודם מוכרחים לסלק את הבעיה, ורק אחר-כך ניתן להתקדם הלאה. כך מתבזבז מאמץ אדיר בטיפול, שכולו מוקדש לעיסוק ב"בעיות". במקום לחסוך את כל הכוחות ללימוד יכולות שיוצרות שינוי.
רוב האנשים באמת סבורים שכל עוד לא מתגברים על חרדות, או על צער וסבל – לא ניתן להתקדם הלאה. כך הם מאמינים שיום יבוא ויהיה טוב, אחרי שיגמרו לטפל בכל הבעיות. לעתים, מי שינסה לפלס לו ערוץ אחר לפתרון, יכונה פחדן הבורח מהתמודדות עם בעיותיו.
מי שרץ באופן קבוע לרופאים, כלומר מרוכז בכל סימפטום ואץ אץ להתמקד בו, צפוי להפוך יותר ויותר לחולה; מי שמטופל על-ידי פסיכולוג שמאבחן ומקטלג אנשים, מדובב אותם לדבר אודות בעיותיהם, צפוי להפוך יותר ויותר לפציינט שסובל מנזק מוחי ונזק זהותי. "אני כזה"! כלומר, לא נתון לשינוי, וגם אם יטרח להשתנות, יסתפק במועט, כשם שמי שאובחן כמפגר, גם חשבון של כיתה א' יחשב עבורו כהישג… ואכן קורה שעם חלוף הזמן, חלפו גם סבלו ומחושיו והוא בהחלט מסתפק בזה. די לו בכך. אין לו שום ציפיה נוספת שירגיש ממש טוב, או שיהיה מאושר בחייו.
אבל לרוב, מי שהתמכר לחיות כך את חייו, בדרך כלל ימשיך גם הלאה לבלות במה שהוא יודע לחוש ולהרגיש, כלומר, יחליף מחוש אחד באחר, או בעיה אחת בבעיה אחרת.
מרבית הגישות הטיפוליות הן צרות-אופקים בצורה מזעזעת, כי המטפלים מתעלמים משתי עובדות בולטות. ראשית, המטופל שלהם מסוגל להרבה יותר מכפי שהם מתארים אותו, והם לא עושים שימוש בכל היכולות המצויות בו. שנית, המציאות היא כל-כך רבת-פנים ורבת-משעולים, ובכל זאת הם לא טורחים ללמוד אותה ולמצוא למטופל ערוצי פתרון יצירתיים יותר.
הגישה השנייה היא זו של התרבות הלומדת. גישה זו דוגלת במעקף.
במעקף אנו עוקפים את הסימפטום, או את מה שמכונה בשם "בעיה" – ונעים בנחישות לקראת מטרה ידידותית, תוך התייחסות מאומצת ומרוכזת. וראה זה פלא: במרבית המקרים, הסימפטום נעלם. ההתנסות החדשה, המפתחת את היכולת, מחליפה את הסימפטום; ההנאה מחליפה את הפחד. צפו בטבע וראו מה עושה צמח שצמיחתו נחסמת על ידי עצם כלשהו. הוא לא מנסה לחדור דרכו. הוא רק מתמיד לחפש את האור. ושהוא מצליח, הוא מגיח מכל מיני מקומות בלתי אפשריים.
ניקח למשל אמן שרוצה להופיע בפני קהל, אך סובל מפחד במה, ופונה לטיפול פסיכולוגי. אם מצא פסיכולוג נחמד, מן הסתם ירגיש אצלו נינוח ובטוח, אבל ימשיך להרגיש זוועה לפני שיעלה על הבמה. לעומת זאת, אם יחייב את עצמו דווקא להופיע שוב ושוב בפני כל מי שרק מוכן לצפות בו, ובהדרגה ירחיב את חוג צופיו – ילמד לבסוף ליהנות מהופעה בפני אנשים. לא די לדעת לשיר או לנגן; צריך להוסיף לזה יכולת להתייחס לאנשים אחרים, להופיע בפני אנשים, לשרת אותם ולגרום להם הנאה. מי שיתמיד לעשות כך, יגלה שהחרדה הראשונית תתחלף בתנודה של התרגשות נעימה לפני הופעה. כשיהפוך למקצוען יגלה שהוא הרבה יותר במיטבו מול קהל, מאשר כשהוא לבדו.
בדוגמה אחרת השינוי מושג מתוך כך שפועלים דווקא באופן חזיתי נגד ההרגשה המקננת ברגע זה. אופנוען אחרי תאונת התהפכות, מנסה לחזור ולרכוב על האופנוע. נוהג לאיטו בעיניים כמעט עצומות וגוף רועד מחרדה. חושב שאם יציית לחרדה הזו מן הסתם לא ישוב לאופנוע וייוותר עליו. מחליט לעשות את ההיפך. יוצא לכביש ראשי ונוסע דווקא מהר, בניגוד לחרדה שהוא מרגיש. תוך דקה בערך כשהחרדה מתעצמת כמעט לבלי נשוא היא נעלמת לפתע כלא הייתה.
מישהו אחר מגלה שהוא מרגיש פחד ללכת ליד בית הקברות באישון לילה. מגיע להחלטה שהוא אינו מסכים לפחד מרוחות רפאים, שדים וליליות. נכנס לבדו, דווקא באמצע הלילה אל עומק בית הקברות. ועוד פחד מחוסל בנוק-אאוט.
דוגמה נוספת: בתרבות הטיפולית, אדם קם בבוקר קשוב לתחושותיו, והנה הוא חש מועקה כבדה הגובלת בדכדוך קל. אין לו חשק לקום מהמיטה, ומחשבותיו מתמקדות בתחושות העכורות. עוולות, עלבונות, כעסים, קיפוחים, דאגות שתמיד יש מהם בשפע. עד הצהרים הוא הופך לכבד יותר ויותר, ובערב הוא כבר שרוי בדיכאון. בתרבות הלומדת איננו מתעכבים לציית לתחושות אלה או אחרות. אמנם, אינני מצפה ממי שחש ברע שיקום עם חשק עז לעשות משהו, אבל אני בהחלט מצפה שיעשה דבר-מה ידידותי יותר מאשר לרבוץ כמו קציצה על המחבת ולהמתין שתחושותיו יחלפו, ורק אז אולי יעשה משהו. אדם יכול לדפדף בירכתי מוחו ולמצוא משהו בגדר יכולותיו, שכדאי יותר לעשותו מאשר להמשיך לשכב במיטה. לקום וללכת לים, למשל, או לגזום שיחים, לעדור ועוד כל מיני עשיות פשוטות ונגישות לכל אחד. הוא יגלה שאולי זה לא הפך אותו לאדם מאושר, אך הוא בהחלט מרגיש יותר טוב מאשר בבוקר. ומנקודה זו קל יותר להתקדם ולהוסיף עוד ועוד פעילויות שמאוששות אותו עד שהוא שב לאיתנו. כאן עוקפים את ההרגשה ובמקום לבלות בה, פונים לעשות כל דבר אחר אפשרי.
אם ימשיך לעצב לו את היום, וימשיך לעצב את ימיו עוד ועוד, עד שיתחיל ליהנות ממה שהוא עושה – ייהנה מחייו כמעשה שגרה, ורק אסון כבד עלול לגרום לו סבל לזמן-מה.
"כלי העבודה" הידידותי הוא עיצוב הזמן. מה הוא יכול לעשות, מה ניתן לעשות ומה כדאי לעשות. לא סתם להעביר את הזמן, אלא לשתול ביום יום שלו עיסוקים מרתקים יותר ויותר.
בבית-הספר לידידות, הגישה הזאת מניבה אחוזי הצלחה מרשימים. היא יעילה במיוחד למי שמכור למשהו שנחשב בעיניו לא-ידידותי, אך הוא מתקשה להיגמל ממנו. כמו למשל, גמילה מאכילה עודפת. הגישה הרווחת היא שצריך לעשות דיאטה. אין זה קשה במיוחד להוריד כמה קילוגרמים, ואפילו קילוגרמים רבים, אבל קשה לחולל שינוי של ממש בהרגלי האכילה, שבעקבותיו ייראה האדם במיטבו לאורך ימים. מרבית האנשים שעברו דיאטת הרזיה, חוזרים בסופו של דבר להרגלי האכילה הישנים. במקרים כאלה, כאמור, אינני דוגל בהתאפקות. זו רק מגבירה את המודעות לאוכל ואת העיסוק בו, במקום לגמד את חשיבותו. מה עוד שהאדם נוטה להתקומם כשמנסים ליטול ממנו משהו שהוא מכור לו ועלול דווקא להגביר את התמכרותו. ההתאפקות עלולה להתחלף בהתפרצות בולמוס של אכילה גסה. לכן אני מציע לבצע מעקף, כלומר, לאכלס את הזמן בעיסוקים מרתקים ומעניינים, ועל-ידי כך לפתח דרכי סיפוק המתחרות בסיפוק המיידי שמציע האוכל. במילים אחרות: בעזרת המעקף לא נעסוק עוד בהתאפקות ובקיפוח הנאות מעצמנו, אלא נעלה כיתה, להנאות מורכבות יותר. במקרה כזה ההפסקה של ההתמכרות הינה אך תוצאת לוואי של הופעת יכולת משובחת יותר. למשל, מי שלמד לשחק ברידג' יגלה שהוא "נגמל" מן הפוקר בלי שטרח להתאפק. למעשה, יגלה שהוא נהנה יותר מן הברידג', אפשר אפילו לומר שהחל להתמכר למשחק החדש…
במקרה של התמכרות כבדה יש ליצור התמכרות כבדה לא שלילית. למשל, לעשות הרבה ספורט, יום יום וכמה פעמים ביום עד שמתמכרים לכך, אז יש לנו כלי המסוגל להביס התמכרות כבדה אחרת כגון סמים, או אלכוהול. מרבים בברידג' עד שמתמכרים לכך, ומביסים ללא קושי התמכרות להימורים.
יש עוד מסלול עוקף סימפטומים. ההבחנה מתי אתה לבדך ומתי אינך לבדך. הבילוי בסימפטומים הינו בילוי עם עצמך. אך כאשר אינך לבדך, יש גורם המחייב אותך להתמקד בו ולהתייחס אליו. נמצא לידך למשל, ילד קטן, לקוח חשוב בעבודה, קהל שאתה אמור לבדר אותו וכדומה. כאשר אתה מרוכז בהתייחסות לזולת, אתה ממש שוכח מעצמך ונח מן הסימפטומים שלך. אצלי למשל, פגישה עם לקוח משכיחה ממני, רעב, צמא, מחושים שונים, כאילו שהעולם איננו קיים וגם אני אינני קיים.
(הערה בדבר גישות נפוצות בתרבות בעלות כינויים רבים ושונים: ניו אייג', מיסטיקה, סוד ועוד. אם תתכוון מאוד חזק, תאמין ותרצה שמשהו יקרה… בסופו של דבר זה אכן יקרה. הגישות הללו מצודדות, לדעתי, משום שהן מספקות את האשליה שלא צריך לבצע שינוי במציאות, אלא די בעשייה טקסית כלשהי, תפילה, אמונה… במקום העבודה השחורה של הפקת יכולת. בחנתי הרבה גישות ומצאתי שהפקת יכולת נותנת מענה אמין ועל כן אני ממליץ עליה. גם בגישה המציאותית, יש דברים קלים להפקה ואכן, כדאי להתחיל בהם. שעור נהיגה על אופנוע, להטוט בשלשה תפוזים, נגינה על מפוחית ועוד. ואין מנוס מהשקעות ארוכות טווח אם משתוקקים לנגן בכינור, או לרכוש את מקצוע הרפואה…)
