האבר החשוב והמוחמץ ביותר של האדם.
יחסנו לעיניים, אברי הראייה, טוב בהרבה מיחסנו למוח. אנו עושים הכול על-מנת לראות היטב, מזהים מתי הראייה שלנו לקויה ומרכיבים משקפיים כדי לשפרה. אך רק מעטים טורחים לטפח את אבר החשיבה והזהות שלהם, ולהביאו ליכולת המקבילה למה שנקרא "ראייה שש-שש". המצב חמור, שכן רבים משוכנעים שהמוח שלהם עובד מצוין. שום מדור במוחם אינו בוחן את אופני החשיבה שלהם, גם כאשר הללו מוליכים אותם לשיקולי דעת מוטעים, וגם כשהם שבים ומבצעים בלא הרף אותן שגיאות. הם מניחים למוחם לתפקד כמו אברים פנימיים אחרים, כגון הטחול או הלבלב, ומשקיעים בחיטוב גופם פי כמה מאשר בחיטוב מוחם. יש המתהדרים ברגישויות ואלרגיות לרוב ומקפידים לנקות את סביבתם מחומרים יוצרי אלרגיה שחלילה לא ילקו בפריחה על עורם הרגיש או ילקו בנזלת ואדמומית בעיניים. ועל המוח אינם חסים כלל. מעמיסים עליו סמים, אלכוהול ואולי הגרוע מכל, ממטירים עליו בליל שטויות מטופשות, אמונות הבל תפלות. עד כי לעיתים סתם אדם חושב, בולט כמגדלור בים של שוטים.
כאשר מדובר בפיתוח המוח הכוונה היא לפיתוחה של החשיבה הידידותית כנווט.
ישנם הסבורים כי קיימת הפרדה בין השכל לבין הרגש או הנפש, וכי פיתוח המוח מקדם את השכל בלבד. למעשה, החלוקה האמיתית היא בין רגשותיו ומחשבותיו של מי שנשאר כל העת בכיתת הגנון, לבין מי שממשיך לצמוח ולהתפתח. המוח הוא גם אבר ההרגשה, ולכן טיפוחו באמצעות השחזת כלי החשיבה, הריכוז והקשב, מעשיר גם את חיי הרגש.
עם זאת, ישנה בעיה חמורה בהתמצאות שלנו באמצעות החושים והרגשות שלנו. נכון שהמוח שלנו יודע להבין גם מידע המנוגד לחושים הישירים שלנו. למשל, אנו רואים אמנם את השמש מקיפה את כדור הארץ, אך כיום הרוב כבר יודעים שזו איננה האמת, וכי כדור הארץ מקיף את השמש. בעין בלתי מזוינת איננו מסוגלים לראות חיידקים, אך אנו יודעים שהם קיימים. (כדאי להזכיר שהתגליות הללו לא התקבלו בקלות וברצון. יש מדענים שאף אבדו את חייהם תוך כדי מאבק עיקש ברוב הזועם שמקורות הידע שלו הם כתבי הקודש, אנשי הדת והמון נבער).
אך בדרך כלל, הרוב ממשיכים להיות משוכנעים שמה שהם מרגישים מעיד על המציאות. ולרוב אין זה כך. למשל, מי שמתאבל שנים רבות על אובדן של קרוב יקר, איננו מעיד בכך על עומק רגשותיו או גודל אהבתו. דווקא להיפך. זו עדות לדלות רגשותיו. כי מי שעשיר יותר ברגשות, יתאבל זמן מה על אבדן, נניח, שכול, ואחר כך ישוב להתרגש משאר ילדיו הרבה יותר מאשר מאבדן ילד מסוים זה. ומי שמתמידה להתאבל על מות אביה במקום לתעל את אהבתה אל בן זוגה ואל ילדיה, בעצם הודפת באופן מגושם באמצעות האבל, את כל מה שרלוונטי יותר בחייה. הגישות הדוגלות בעיבוד האבל, וכן קבוצות תמיכה לנפגעי טרור, הלומי-קרב, דור שני ושלישי לשואה ועוד כיוצא באלו, אינן ידידותיות בעיני משום שהן הופכות את האבל לבילוי שגרתי.
בבית ספר לידידות נבחין היטב בין אירוע לבין הרגל, שפה ובילוי. האירוע מלווה בחוויה טראומטית ונירתם כמובן לעזרה ראשונה. אבל לפני שתיווצר התמכרות נשתדל לנוע הלאה. יש להיזהר מהתמכרות לסבל ואבל כמו שיש להיזהר מהתמכרות למורפין משכך כאבים.
ראה גם: "חשיבה ידידותית".
