כל מה שאנחנו עושים היום, כל מה שעשינו בעבר, וכל מה שבאפשרותנו לעשות בעתיד.
למעשה, יכולת היא מולקולה של זהות; מעין מעגן בטוח ומדויק בים הגרסאות וההשערות הדמיוניות – הציפיות, האבחונים המגושמים, הדעות והשיפוטים שאדם מפעיל על עצמו ועל אחרים. כל הדברים הללו הנם מופשטים וקשים למדידה, ורק מה שאנו עושים בפועל משקף נאמנה את מה שאכן מצוי ביכולתנו.
זהו תשקיף נאמן, אך לא בהכרח ממצה. רבים מחמיצים את האפשרות למצות את יכולתם בצורה מרבית.
הבחירה במאגר היכולות של האדם היא בחירה בנתונים אמינים ומדויקים. כל זאת כמובן, בתנאי שהאדם איננו מדחיק את יכולותיו. אינך יכול להוסיף לגובה שלך עוד מטר. זוהי אכן, אי-יכולת. כל שאר הדברים אינך יכול ברגע זה, או שאין לך חשק לבצע. מי שאיננו מבחין בין תחושת אי-יכולת לאי-יכולת ניזוק באופן קשה ביותר. הדחקת היכולת מסיבה את הנזק הכי גדול לאדם. כמוהו כסומא שאין לו במה לראות את צבעי העולם או כחרש שלא ישמע צלילים. אלא שכאן הנזק הוא מוחי. הוא חש שאינו יכול ומתנהג כאילו באמת איננו יכול. לעומת זאת, כאשר אנו מצליחים לסלק את פרגוד ההדחקה של היכולות, הללו נחשפות מיד, אחת לאחת. זוהי תמונה מרגשת ביותר כשהאדם מגלה את יכולותיו.
מי ששייך לתרבות הלומדת, לעומת זאת, לא רק שאינו מדחיק את יכולותיו אלא אף ממשיך להתפתח. הוא מוסיף עוד ועוד למערכת היכולות שלו – ומעצב את זהותו בהתאם. הוא יכול לקדם יכולת אחת על חשבון האחרת, ולחולל שינוי זהותי. מי שלומד נהיגה ונוהג, משנה את זהותו מהולך-רגל לנהג. רווק שלמד לחיות עם אישה הופך לבן-זוג, או לבעל זהות זוגית. מי שנפרד מאישה ושב לחיות לבדו במשך שנים אחדות, המיר את זהותו הזוגית בזהות של רווק.
הזהות הינה אכסניה ליכולות במצבי צבירה שונים. ההשקעה בלמידה משנה ומעצבת את הזהות.
היכולת שלנו זורמת בערוצי הביטוי. כשם שהמים זורמים ביובלים, בנחלים ובנהרות, מנקז בעל היכולות את יכולותיו בנתיב מסוים לעבר מקום שבו נמצא אדם הזקוק להן, או ביקוש כלשהו ליכולות הללו. זו תנועה מלמעלה למטה. מן ה"יותר" אל ה"פחות". בקצה הזה ישנו מישהו המזהה שיש לו מה להוסיף לאדם אחר, או שיש לו מה להוסיף לנושא כלשהו. כאשר אנו חסרי יכולת בתחום כלשהו, אנו מהווים הזדמנות עבור בעל יכולת שאנו נהנה מיכולתו להוסיף לנו. (והכי מרתקת היא הפקה ידידותית שבה שני בני אדם מאתרים מה הם יכולים להוסיף זה לזה וכיצד הם יכולים ליהנות זה מזה. ומעבר לכך, קהילה של ידידים.)
בתרבות המדשדשת מתקבע ערוץ היכולת לדפוס שאיננו משתנה, שבו הכול זורם כל העת באותם מסלולים. ואילו בתרבות הלומדת, הכול נע בתהליכי צמיחה מרתקים, היוצרים מגוון משתנה של צירופים במערכת היחסים בין אדם לזולתו; היכולות זורמות מכלי אל כלי, וכולם לומדים ומלמדים גם יחד.
אני מתייחס גם לתחושות ולהרגשות כאל ביטוי של יכולת. כל אחד חש ומרגיש את מה שהוא יודע כבר לחוש ולהרגיש. מי שמקפיד לעשות אך ורק את מה שהוא אוהב לעשות, נשאר כפי שהוא – ורק ממחזר את עצמו והופך לצפוי לחלוטין בכל חוויותיו. מי שיודע ללמוד יודע להוסיף לעצמו יכולות שאינן ברשותו ברגע זה. קודם הוא רוכש את בסיס היכולת וכשהוא מתמיד בלימוד, הוא הופך למיומן ומומחה.
עיצוב הזהות יכול להתקיים גם ללא תחושת רצון או להיטות. אפשר להגיע להחלטה שרירותית מתוך הבנת הכדאיות בשינוי – ולהצליח בכך.
שינוי הרגשה נמצא בפסגת יכולת הלמידה. זהו פרי ההשקעה של מי שמתמיד ללמוד.
כמובן שאין צורך וגם לא ניתן לשנות הכול. אם למשל מישהו מתגלח באותה צורה שנים רבות, למה שלא ימשיך להתגלח כך גם להבא. לעומת זאת, אם הוא אוהב מוסיקה מסוימת ומתעב מעומק הלב מוסיקה חדישה יותר – כדאי לו, אולי, להתאמץ וללמוד לפתוח את האוזניים עוד ועוד, כדי שיוכל ליהנות ממוסיקה גם עם ילדיו, בהווה או בעתיד.
בתרבות הלומדת היכולת מחייבת! זהו הבסיס האמיתי לשעורי-בית ידידותיים. לבצע את מה שאתה יכול. לא יותר אך גם לא פחות. זוהי התשתית האמינה להפקת שינוי זהותי שבפסגתו מתחולל שינוי רגשי עמוק ויסודי. כדאי לציין ששינוי רגשי עמוק לא מושג רק על ידי עשייה גרידא. אלא בעיקר על ידי הקשב העמוק והריכוז המלווה את העשייה. למשל, לא די לשמוע מוזיקה ברקע, אלא יש להקשיב לה בריכוז רב, עד שהיא נחרטת במוח והופכת לחלק מאתנו, הופכת לשלנו. ראה: "זהות".
