אטימה מוחית המעקרת את המוח מסקרנות ומיכולת בחירה, ומאלפת אותו לאורח חיים מוגדר וצפוי לחלוטין.
צריך גם מזל כדי להיוולד במקום ובזמן הנכונים.בעבר, כאשר החברה הייתה מסורתית וסגורה יותר, זהותם של רוב האנשים הייתה מעוצבת מראש: הם נולדו אל תוך עולם מצומצם מאוד, כאנשים חסומים, וחיו בו כל ימיהם. זו בעצם הייתה המציאות החברתית השכיחה. מאחר והעולם היה דליל באוכלוסין ולא היו אמצעי תחבורה ותקשורת כמו היום, אז כמעט שלא היה חיכוך עם תרבות אחרת. הרוב לא יצאו מעולם מגבולות הכפר שלהם, ועסקו כל ימיהם באותו עיסוק; הם התנהגו כאילו אין עולם מחוץ לעולמם.
חסימה יכולה להיווצר גם כיום. אצל אדם שחי בקרבנו, אך משום-מה אינו מצליח ליהנות מחייו. הוא מתוח, מתייגע וסובל, עד שבסופו של דבר הוא מחליט לצמצם את עולמו באופן מגושם ופורש לאי של מנוחה מעול החיים. לרוב יבחר להסתפח אל אחד מכיסי התרבות הקיימים כבר בעולם, או ייצור לעצמו עולם מצומצם משלו. אדם כזה מתנהג כאילו אין סביבו נוכחות של עולם מלא גירויים. הוא לא חש, לא מרגיש, לא צריך ולא רוצה שום דבר אחר. וכשאין רצונות – אין סבל. כשאין גירויים, אין גם סימפטומים. הוא נתון במעין צינוק – ולא חסר לו מאומה. לרוב יחיה בבדידות נזירית, או בחברת אנשים החיים כמותו באותו עולם מצומצם, ואינם "מאיימים" לחשוף אותו למה שאינו יכול.
אדם כזה מרגיש טוב, בדרך כלל, משום שאין פער בין היכולות שלו לבין מה שמצוי בפלח עולמו. אין לו נכונות להתנסות ולהרחיב את עולמו. עם הזמן, הפער העצום שנוצר בינו לבין בני-תרבות אחרת, משמש כחציצה יעילה ומגינה. כי המאמץ הדרוש על מנת לגשר על פני המרחק ולצמצם פערים הוא כה גדול שכבר יעדיף להישאר בכיס התרבות המוכר.
חסימה, אם כן, היא אירוע מוחי ותרבותי. יש דוגמאות שונות ורבות לכיסי תרבות כאלה: קבוצה דתית הומוגנית, המתבדלת משאר מרכיבי החברה, כגון כת מיסטית או אשראם הודי; עולים חדשים, החיים בקהילה של תרבות המוצא שלהם, ואינם לומדים את שפת המקום ואת תרבות המקום שאליו באו; יהודים חרדיים, המקדישים את כל ימיהם ללימוד תורה בסביבה סגורה; חסידים צייתנים למפלגה פוליטית כלשהי; אנשים שכל זמנם מוקדש לעבודתם; אנשים השרויים בדיכאון כרוני; זקנים בבית אבות וכיו"ב. כאשר קיימת חסימה, האדם שולט בעולמו; למעשה, הוא ממחזר את עצמו באופן אדוק ומסורתי. הוא פטור מדינאמיקה של חיכוך מתמיד עם סביבה תרבותית עמוסת גירויים, המשתנה ומחייבת למידה מתמדת.
חסימה יכולה להיות פתרון מוצלח לאנשים שמסגרת מגבילה נוחה להם, מגינה עליהם. אבל – וכאן טמונה נקודת התורפה של החסימה – הפתרון מוצלח כל עוד האדם אינו מגורה להגיח מן המסגרת החוצה, ושום דבר מעורר אינו פולש לתוכה מבחוץ. אצל אדם כזה, כל שינוי נתפס כשלילי, גורם לו סבל ומגרה אותו לתגובות מגושמות ביותר. הוא חייב להגיב בהדיפה מגושמת, כמו שהעין מגיבה לגרגיר חול שחדר אליה.
קשה מכולם הוא מצבו של מי ש"נפל בין הכיסאות". למשל, כמו מי שיצא מחממת הכיס הדתי, אך אינו מתיר לעצמו את החופשיות החילונית. הוא נמצא במעין שטח הפקר: לא טוב לו פה, ולא טוב לו שם. או מי שהחליט לצמצם את עולמו, אך לא יצר חציצה יעילה בינו לבין העולם שמסביבו. קחו למשל אישה שמחליטה לחיות לבדה, בלי שותפים לדירה ובלי גברים לבילוי. היא רוצה רק ללמוד… אך היא חיה בעיר הגדולה, וקולות החיים שסביבה הולמים באוזניה. מעת לעת יש לה כיסי-שקט, כשהיא ספונה בביתה, קוראת ספר. אך כאשר היא יוצאת לרחוב, היא נתקלת בזוגות חבוקים. נודע לה שחברתה לכיתה התחתנה, לזו נולד ילד… זה מטריף עליה את דעתה. בוודאי קל יותר להיות נזירה מתבודדת על ראש הר נידח, או בקרב נזירות החיות יחד במנזר.
לפיכך, גם צמצום מגושם של עולמך מחייב השקעה כלשהי כדי שיצליח. וזה נעשה קשה יותר משנה לשנה, עם הצטופפות האוכלוסין בעולם והחיכוך הבלתי-נמנע עם החוץ. גם אמצעי התקשורת שרודפים אחריך לכל פינה – מעיתונים וטלוויזיה ועד האינטרנט והטלפון הסלולארי – מקשים על יצירת גטו חסום.
