מה ניתן לעשות כאשר כבר ביססת לעצמך זהות של בעל בעיה?
( פיקח יודע לצאת ממלכודות שחכם לא היה נופל בהם…
מרבית ה"בעיות" ניתן להימנע מהם בנקל, בתהליכי צמיחה וחינוך ידידותיים. תרבות המטפחת יכולת ולא חוסמת, מסרסת ומדכאת. כלומר, מעדיפה בשלב הראשון לאפשר לילד להתנסות, נניח בהכנת סלט על פני שמירה על הסדר והניקיון של המטבח. הניקיון יבוא אחר כך, כאשר יכולתו לקצוץ ירקות תשתפר ותתבסס. תרבות המביאה בחשבון את הילד, למשל, ההורים לא יריבו ויגדפו זה את זה לידו, והמטפחת במקביל, את יכולתו של הילד להביא אחרים בחשבון.
ואולי החשוב ביותר, תהליכי האבחון הקטלניים כלפי ילדים. שנחפזים לתת כותרת לכל בדל סימפטום שהוא מייצר על דרכו. "חסר קואורדינציה", "אלים", "בעיית קשב" וכדומה. היה קל יותר להפיק ממנו שינוי לפני שהדבקנו לו שמות גנאי מגושמים. אכן, צריך להיות בר מזל, להיוולד ולגדול בסביבה ידידותית. ולא כולנו בני מזל כזה, על כן, יש להצטייד גם בכלים לעקוף בעיות וחסימות ולקיים את תהליכי הצמיחה של זהותכם).
ניקח למשל, אבחון נפוץ כמו:
"דימוי עצמי נמוך".
שמתי את הכותרת במירכאות משום שאינני מסכים להגדיר אדם על פי שיפוט מן הסוג הזה. משום שכאשר חוזרים על השיפוט הזה שוב ושוב הוא חדל להיות הערכה והופך להיות עובדה. וכשם שאיש איננו מצפה מן העץ שינוע ממקומו כך העובדות השיפוטיות גורמות לכך שאיש איננו מצפה לשינוי. לזה אני קורא "נזק מוחי".
גם שיפוטים חיוביים הם בדרך כלל מגושמים. כדאי לעשות מאמץ ולדייק בהתייחסות ליכולות. "הוא גאון" שיפוט נפוץ אצל הרבה אימהות, לרוב מעיד על יכולת משובחת כלשהי אצל הילד ועל קוצר הראות של האם. ליאונרדו דה וינצ'י היה אולי גאון. וכמה ישנם כמוהו?
אשתי "בשלנית". (בדרך כלל זו הערכתו הנלהבת של בן הזוג לצד הערכות נפוצות כגון: "לא עושה כלום" אם היא משמשת כעקרת בית). ובכן זוהי אולי הגדרה מדויקת למדי, כאשר מדובר במסעדנית מקצועית המבלה את רוב זמנה בבישול. אשתי אפתה עוגה – זו עובדה. "מרבה לעסוק בבישול" – גם זו עובדה אם הבישול משתבץ במינון גבוה בין שאר עיסוקיה. וכה הלאה.
אם כן, דיבורים על חוסר ביטחון, תיאורים מפורטים של תחושות ההשפלה ותיאורי חוויות מסרסות אינם תורמים דבר לשינוי. הם מתפשטים בנפש כמו מגיפה ומדביקים בתחושת אוזלת יד גם אזורים של יכולות. כמו כן, תחקיר העבר וחיפוש הסברים על אודות מקורה של הנטייה להמעיט בערך עצמנו, גם הם אינם מוסיפים לאיש ולו קמצוץ של ביטחון. עד כמה חשובה היום העובדה שאמא חיסלה את דמותו של אבא בנפשנו, או שכל החיים דיכאו אותנו וסירסו אותנו? היום, כשאתה כבר גדול, איש אינו יכול לרומם או להשפיל אותך. כלומר, אם אתה מרגיש כיום בדיוק כפי שהרגשת כשהיית ילד קטן, זו הדחקת היכולות שלך לצמוח ולהתפתח. לעומת זאת, כאשר אנו דווקא משקיעים בלימוד ובהתנסות, יכולתנו מתפתחת עד שאנו הופכים למומחים. מן הסתם, נחוש ביטחון בתחום המסוים שבו בחרנו. אצבעותינו מרפרפות על קלידי הפסנתר מבלי שנצטרך להביט בתווים; אנו יודעים בביטחון גמור מי כתב את "מלחמה ושלום"; נוכל לבצע את תיקוני החשמל בבית… לא עוד דיבור "על", אלא קידום "של". ללא עשייה של ממש, אין שום סיבה שיתחולל שינוי בהרגשה.
מי שהתמחה בתחום אחד בלבד, יחוש ביטחון בתחום הצר של היכולת הזו, אך מעבר לגבול הזה ימשיך להיות שרוי בחוסר ביטחון ובמבוכה מעיקה. לעומתו, מי שממשיך ומספח לעצמו עוד ועוד יכולות בתחומים נוספים, יגלה אחרי כמה כיבושים שהוא הופך לבעל ביטחון, כמעט שחצן. ידיעת היכולת האמינה שלו ללמוד הופכת למרכיב מרכזי בזהותו. כל מיומנות נוספת תורמת לביטחון ובלבד שזו תוספת של יכולת שלא הייתה מתוכנתת בו קודם לכן. מי שיודע לקרוא וקורא עוד ספר, זו איננה תוספת מפתיעה. מאידך, מי שפוחד ממים, אך לומד לשחות בונה בתוכו כושר משובח של למידה. כך גם, ללהטט בכדורים, לרכוב על אופניים בלי ידיים, לטוס ברכבת הרים ועוד…
עד שהוא יודע לבטח שברגע שירתום עצמו לתחום חדש שעדין אינו בקיא בו, יקדיש לו משאבים ומרץ, הוא יהפוך לבעל יכולת גם בתחום החדש. מפגש עם בעלי יכולת שבעבר היה חש עלוב ומסורס בהשוואה אליהם, יהווה מעכשיו רק גירוי מעניין ותו לא. גירוי להמשיך ולספח עוד יכולות.
מובן מאליו שנטלתי באקראי את תיאור התוכן של אחד הסימפטומים הנפוצים שהפכו לאבחון מגושם. באותה מידה הייתי יכול להפליג בתיאורי חרדה, אשמה, דיכאון ומה לא. במקום להתייחס לסימפטומים יש להתייחס ליכולות של האדם והללו משמשות בסיס לשינוי.
ניקח עוד דוגמה, "דיכאון", למשל. ראשית, יש להתבונן במה שהאדם עושה ביומיום שלו. נניח לדוגמה, שמדובר בצעיר שאין לו ידידה, וגם אין לו חיי מין מסודרים. מי שמזניח תחום חשוב כל כך, איך ירגיש טוב? גם אם נניח שיש לו "סיבה" – אהובתו נטשה אותו, ברור שכל עוד הוא מבלה בנטישה וסבל, הוא רק ממכר עצמו לדיכאון. ואכן, רבים מבזבזים שנים מחייהם בבילוי כזה. בחשיבה ידידותית הסיבה העיקרית לדיכאון היא כשהאדם מתיר לעצמו לא לעשות את מה שהוא יכול לעשות. כל אחד מחויב לבטא את יכולותיו. במקרה הזה הוא אמור לחייב את עצמו להתייחס אל אחת הנשים האחרות, הזמינות בסביבתו, ועד מהרה יחדל לסבול. אם הוא כל כך "כבד" לפי שעה וקשה לו לארח ידידה לחברה, יתחיל קודם לעסוק בפורקן מיידי חיובי, כמו ספורט. אם יעשה כך, הוא מיד צפוי לחוש תנודה לטובה וינצל את ההטבה הזו על מנת להמשיך בהפקות חשובות יותר.
לעיתים, אם מישהו איננו מצליח להפיק מעצמו עשייה ידידותית כזו, ניתן לקחת, לזמן מה, תרופה נוגדת דיכאון, על מנת לשוב לפעילויות ההולמות אותו.
