הדיפה מגושמת

תגובה אוטומטית לכל מה שאנו נחשפים אליו, ואשר אינו תואם את היכולת הרגילה שלנו.

הדיפה מגושמת היא תגובה אוטומטית, תגובה צפויה לכל מה שנחשפים אליו ואינו תואם את היכולת הרגילה. יש צורות ביטוי רבות למגושמות של התגובה הזאת. הביטוי הנפוץ ביותר הוא "לא". אדם נחשף להצעה כלשהי ומגיב ב"לא", לעיתים עוד בטרם שמע על מה מדובר: "אין לי זמן," "אין לי כסף," "לא בא לי" ועוד. אנשים כאלה אינם מבחינים בין "אין לי כסף לצאת לסרט עם ידידה", לבין "אין לי כסף למסע סביב העולם ביאכטה מפוארת"; כלומר, אינם מבחינים בין זבוב לפיל ומגיבים באותה צורה לשני דברים שונים לחלוטין. או בנוסח מעט שונה – המגושמות מתבטאת לעתים בכך שתגובה אל דבר, שאיננו בגדר יכולתנו ברגע זה, מחסלת גם את מה שאנו כן יכולים לעשות. אם צעירה, לדוגמה, שמתייגעת מאוד בטיפול בתינוקה, יכולה ליפול למשכב: כאשר תחוש ברע, יימצא בלית ברירה מי שיטפל בתינוק במקומה; אך המחלה מונעת ממנה גם עיסוקים אחרים שיכלו להיות לה. אם מתוחכמת יותר לא תזדקק לאמצעי מגושם כמו מחלה כדי לנוח מעט מן התינוק, אלא תעניק לעצמה הפוגות שונות ומגוונות. מדי פעם תפקיד את הפעוט לזמן-מה בידיים נאמנות – ותצא לקניות, לטיול, לבילוי או למנוחה.

גרסה אחרת לאותה תגובה היא אבחון מגושם כמו "זה קשה", עם סימן קריאה במקום "קשה לי עם זה, לפי שעה". לדוגמה, כאשר מישהו מייצר אבחון מגושם כמו "מתמטיקה היא מקצוע קשה", האבחון הופך כביכול לעובדה מוצקה, ואין יותר משא ומתן. מוטב להבהיר נקודה חשובה זו. כאשר אדם יודע שאינו יכול להפוך לגבוה הוא לא ישאף להיות כדורסלן וגם לא ינסה לשנות זאת. כך גם מי שאינו מבחין היטב בין תחושת אי-יכולת לבין אי-יכולת, ומי שסבור שמה שהוא מרגיש משקף היטב את המציאות, כלומר, אם הוא מרגיש קושי, הוא סבור שזה אכן קשה ולא מנסה אפילו לשנות זאת. לעיתים הוא עושה כמה מחוות של שינוי ומודיע לעצמו ולאחרים – ניסיתי וזה לא הצליח ומסיק שזה, אכן לא נתון לשינוי, ובכך הוא רק מחזק אצל עצמו את האבחון שבין כך נעוץ כבר במוחו ומחסל עבורו את הסיכוי לשינוי. זהו "נזק מוחי", נפוץ ביותר שכולא את האדם בצינוק של התכנות אוטומאטי שלו. ישנם רבים המדשדשים עשרות שנים באותה כיתה. כאילו שהזמן פסח עליהם.

בתרבות הלומדת, לעומת זאת, יש התייחסות מדויקת יותר ליחס בין מה שמצוי ביכולת העכשווית – לבין מה שמצוי בשדה ההזדמנויות. כלומר, האדם מבין שיש לו קושי במתמטיקה מפני שעדיין אינו יודע את המקצוע, ולאו דווקא משום שמדובר במקצוע קשה במיוחד. כך יש סיכוי שאם יחליט להתקדם וללמוד מתמטיקה, ויעשה זאת בהדרגה ובהתמדה – הוא יגלה שיכולתו מתפתחת, ומה שהיה קשה בשבילו בהתחלה, הולך והופך לקל. אפשר לומר שההיפך מהדיפה מגושמת הוא המאמץ לדייק! זהו הצמצום המרבי שבו נעשה בדיוק את מה שאנו יכולים לעשות. לא יותר, אך גם לא פחות.

עוד ביטוי נפוץ להדיפה מגושמת הוא כאשר משסים דבר בדבר: הוגים רעיון – ומיד מבטלים אותו באמצעות רעיון סותר. במקום להציב את הרעיונות זה לצד זה, לסקור אותם בעיון ואז להגיע להחלטה ידידותית – מכבים כל רעיון מלכתחילה. זה נפוץ אצל אנשים "ביקורתיים" כביכול, שממהרים למצוא בכל דבר חיסרון כלשהו (וכי יש דבר שאין בו חיסרון כלשהו?) ופוסלים באמצעותו את כל מה שמצוי בנוף. כך מחסלים את הפלוסים באמצעות מינוס, ומקלקלים כל חלקה טובה. דוגמה נפוצה להדיפה כזו נמצא אצל רווקות ורווקים כרוניים, שמוצאים חיסרון בכל בן-זוג פוטנציאלי, ומחמיצים בכך את ההנאות שכן יכלו להפיק עמו.

בחשיבה ידידותית ובתרבות הלומדת נעדיף לסרוק את נוף ההזדמנויות, להבחין בכמה "חבילות" של גירויים, שבכל אחת מהן יש מינוסים ופלוסים, להשוות ביניהן – ולבחור באחת מועדפת, על חסרונותיה.

אמצעי הדיפה מגושמים כאלה, תפקידם לצמצם מיד את העולם ולהתאימו אל מאגר היכולת המצויה ברשותנו. זהו מנגנון אוטומטי שתפקידו לשמור על הקיים ולמנוע, עד כמה שאפשר, שינוי. כולל שינוי, שהאדם סבור שהיה מעוניין להפיק. מדובר בשלל סימפטומים, החל בהתפרצויות זעם – וכלה במחושים שונים, פחדים וחרדות. אינני מבדיל בין מיגרנה לבין התאהבות, כאשר העיסוק בזו כמו בזו משבש לאדם את הריכוז במה שרלוונטי יותר לחייו. תוכן הסימפטום אינו חשוב; אין הבדל אם הקיר שהאדם מעמיד בינו לבין ההזדמנות עשוי ממיגרנה, מהתאהבות או ממחשבות טורדניות. הסיבה מדוע האחד בוחר להדוף בדרך אחת, בעוד חברו הודף באמצעים אחרים, איננה חשובה. כל אחד מפתח, או מספח לעצמו, את ההדיפות שמתאימות לו.

לעיתים אתייחס לעוצמת תופעות הלוואי של תהליך השינוי ואציע להתחשב בהם. זאת כאשר האדם מגיב באופן מאוד מגושם הגובל בסכנת חיים. יש להבחין בין תופעות לוואי כגון: דלקות, כאבי-גרון, חום, גירודים, לבין תאונת דרכים קשה. סימפטומים מתונים נעקוף ונמשיך לנוע קדימה עד שהם ייעלמו מעצמם. במקרה של הופעת סימפטומים חמורים כדאי לבדוק עד כמה השינוי חיוני להגשמת הזהות. וייתכן אף שנשקול לוותר על הפקת שינוי. כלומר נעדיף שיישאר במקומו הישן ושיהיה בריא ושלם מאשר שימשיך להשתנות ויסכן בכך את בריאותו ואת חייו.

כדאי לציין שכאשר תופעות ההדיפה מכוונות כלפי המדריך והלקוח אינו מצליח לעקוף זאת, הוא עלול לנטרל את עצם הליווי של המדריך המנסה לעזור לו לעקוף את אמצעי ההדיפה ולתווך בינו לבין ההזדמנות לשינוי.

הדיפה מגושמת, אם כן, היא כל מה שאדם מציב בינו לבין הגירוי הרלוונטי. בתרבות הטיפולית, מסתבר, מתעסקים עם מה שאיננו רלוונטי, כלומר ב"בעיות", ונתקעים במקום.

בתרבות הלומדת, אנו מתייחסים לסימפטומים כאל תופעות לוואי צפויות בתחילת תהליך השינוי או הלימוד – ורק בתחילתו; כמו יבלות בידיים שאינן מורגלות בעבודת כפיים, או התרגשות הגובלת בחרדה לנוכח אירוע שאיננו מורגלים בו. בתרבות הלומדת מתרכזים בגירוי הרלוונטי – כלומר, במה שיקדם אותנו הלאה.ואכן, כאמור, אם לא מתעכבים על הסימפטומים ולא מדשדשים בהם, אלא ממשיכים ללמוד ולהתנסות בסבלנות ובהדרגה – היכולת גדֵלה, והסימפטומים נעלמים; במקומם צומחת הנאה, שמקורה במתן ביטוי ליכולת.

כאשר מצייתים לסימפטום ופועלים על פיו, הסימפטום הופך לאמצעי הדיפה; ואילו כאשר עוקפים את הסימפטום, ועטים ביתר שאת דווקא, על מה שקשה לנו, ומתעקשים להתקדם הלאה למרות הסימפטומים – היכולת ממשיכה להתפתח והסימפטומים נעלמים, בלי שבזבזנו עליהם אנרגיה מיותרת. למשל, אם אישה המקיימת יחסי מין חשה כאבים בעת החדירה, ובתגובה היא מצייתת לכאב ומחליטה למנוע אותו על-ידי הימנעות ממין – היא בונה לעצמה אמצעי הדיפה מגושם: מחלה שנקראת "ואגיניזמוס". לעומת זאת, אם היא תמשיך להתרכז בפרטנר המיני שלה, ודווקא תרבה להיפגש עמו במיטה, אך לא תעמיס על עצמה בבת אחת משימות לא אפשריות, היינו, תתרכז בליטוף, אחר כך בליטוף הדדי ובהדרגה תוסיף עוד ועוד מרכיבים למפגש האינטימי, יש סיכוי רב שהכאבים יתחלפו עד מהרה במידה כזו או אחרת של הנאה.

[במאמר מוסגר: התובנה המתוארת כאן היא הסיבה המהותית לכך שיצאתי מגן העדן של השייכות לתרבות הפסיכולוגית הרווחת. המטפלים המבלים שעות רבות בהאזנה לתיאורי הסימפטומים של המטופל ומאפשרים לו לשוב ולתאר את מה שהוא חש ומרגיש, תוקעים אותו לדשדש באמצעי ההדיפה שלו. כי כאשר הוא שב ומתאר את תחושות אי-היכולת שלו לקהל המאזין לו, אותן תחושות מתקבעות במוחו כעובדה שאיננה נתונה לשינוי. וזו החמצה נוראית והדחקת ביטוי ממצה ליכולותיו האפשריים. וגם אם נוצר איזה שינוי, מסתבר שהאבחון שלו כבעל בעיה מגביל מראש את התפוקה המרבית מעצמו. הוא ישיג מעט מאוד, ובאופן איטי להחריד, ממה שהיה ניתן להשיג בקלות ובמהירות, אם רק היה מחויב לבצע את מה שהוא יכול ולא את מה שהוא חש-חושחש. לא מעט משפחות התפרקו להם ב"סיוע" של אנשי מקצוע שהאזינו באמפתיה רבה לתיאורים 'שלה אודותיו ושלו אודותיה' הקשבה שהפכה את התחושות לעובדות כביכול. בזה לא נאמר שאנשים חייבים להישאר יחדיו לנצח. לעיתים נוצרים פערים גדולים בין בני הזוג שקשה לגשר עליהם והם ימשיכו את דרכם עם בני זוג ראויים יותר. מהלך שיש בו אולי גם שיפור ניכר, שאולי מצדיק אפילו את המחיר הלא-פשוט של מערכת גירושין. אך לרוב, האנשים מחסלים את מה שהם בנו עד כה, תמורת הרבה פחות ממה שהיה להם. האישה לרוב, הופכת לחד הורית עם קשרים מצומצמים עם גברים, אם בכלל, והגבר שב לשוק הבשר של פגישות עיוורות ולקשרים חלקיקיים.

אני מניח שכל אחד מרגיש את מה שהולם אותו להרגיש על פי חינוכו וניסיונו בעבר. מי שטורח להוסיף לעצמו יכולות שלא היה מצויד בהם קודם לכן, יגלה עד מהירה שהוא גם מרגיש רגשות שלא ידע להרגיש קודם. הוא לומד לאהוב מה שקודם לא היה אהוב עליו והוא פחות אוהב מה שהיה מכור אליו בעבר, משום שעולמו התאכלס בדברים רבים אחרים…

אך מה נלין על הפסיכולוגים המתפרנסים מכך שאנשים מסכימים לשלם כל כך הרבה רק כדי שמישהו יקשיב, או יראה מקשיב למה שעובר עליהם. בבית הספר לידידות נציע לו למצוא מאזין בחינם, אצל השכנים והידידים ואילו אנו נקשיב לו היכן שיש לו באמת יכולת לתרום. אם, למשל, הוא מומחה להיסטוריה נקשיב לו כמה שרק ירצה ונהנה ממנו].

הדיפה מגושמת משבשת את תהליכי הלמידה באופן אנוּש. שכן כל עוד האדם שב והודף מעל פניו את כל מה שאינו רגיל אליו, הוא לא ישתנה לעולם. הוא סרבן למידה. השימוש באמצעי הדיפה מגושמים פוגע בזהותו של האדם, משום שהוא נשאר הרבה יותר מוגבל מכפי שנגזר עליו. זה פוגע גם בתפיסת המציאות שלו, משום שהמציאות נתפסת רק מבעד לעיניו השופטות, המתבוננות בה מבעד לאשנב קטן, ובכך מחמיצות את הנוף המורכב, המכיל משעולים ידידותיים בהרבה מאלה שהוא מבוסס בהם.

כאמור נועדו אמצעי ההדיפה המגושמים לצמצם את עולמנו ולהתאימו אל מאגר היכולות שכבר מצוי ברשותנו, כך שלא נהיה חייבים ללמוד ולהשתנות. על כן, עלינו להפעיל כנגד רפלקס ההדיפה את מלוא הכוח והיכולת שלנו. לגייס כל אמצעי ממזרי ומתוחכם על מנת לחסל את אמצעי ההדיפה, או לפחות לעקוף ולנטרל אותם.

עם זאת, לפעמים נגרמת ההדיפה בשל אי-הצלחתנו להפריד בין מה שבאמת אין ביכולתנו לעשות ברגע נתון, לבין מה שדווקא אפשרי. כיצד נוכל להבחין בין אי-יכולת ובין תחושת אי-יכולת? אם ברצוננו לדעת מה הם גבולות היכולת האמיתיים שלנו, נשאל את עצמנו האם גם מול איום ממשי על חיינו היינו נמנעים מפעולה ואומרים "אי-אפשר". להוסיף מטר לגובה שלנו – לא נוכל, גם לא מול איום כזה; אבל לרוץ מהר יותר – אולי כן. בדרך כלל, אין במציאות נסיבות המאלצות אותנו להפיק מעצמנו את היכולות המרביות שלנו. כדי להתניע את עצמנו לשינוי ניעזר אפוא בדמיון – נראה בעיני רוחנו איום המרחף מעל ראשנו, ונפעל.

זהו ללא ספק המושג הקשה ביותר להבנה. התייחסות ידידותית אל עצמנו ואל המציאות פירושה, לא פעם, לראות את המציאות אחרת מכפי שאנו רגילים, וגם לפעול, לעתים, בניגוד למה שאנו חשים, מרגישים וחושבים. וזה בהחלט לא קל. כלומר, לא קל לזהות הדיפה מגושמת וגם אם הצלחנו לזהות, לא קל לעקוף אותה.

דרושה משמעת מחשבתית גבוהה לקבל שבמרבית הפעמים התגובה השלילית הקשה היא דווקא כלפי גירוי חזק. למשל, את לא סובלת את בן זוגך לא בגלל הטעם שאת סבורה שהוא איננו בסדר, אלא משום שיש לך יותר גבר מכפי שאת יודעת להכיל או לאהוב. כמו שדתיים חרדים מגיבים לנוכחות של אישה סקסית בשכונתם בתחושות גועל ואיבה. אם תשאלו אותם למה אתם מרגישים ככה, יענו לכם כי היא מתועבת… אך מי שמצויד בראיית נוף רחבה יותר יבחין בנקל, שדתיים שצופים גם בטלויזיה, הולכים לרחוץ בקיץ בים, רואים סרטים וקוראים לא רק ספרי קודש, הללו לא ירגישו כלל תחושות של דחייה. להיפך, יחושו גירוי. לקודמים אין אפילו היתר לחוש רצונות הנתפסים אסורים.

בדומה לכך, האם שמתפוצצת בקרבה נוכח העובדה שבתה ישנה שינה עמוקה בצהרי היום בעצם מגורה, אפשר לומר, "מקנאה" ביכולת של הבת להתבטל בעוד האם כפויה לנקות ולסדר ולעמול כנמלה. אם, למשל, האם תעשה קורס מזורז ב"בטלנות", היא לא תרגיש כך כלפי הבת…

הערה נוספת ואולי גם הארה לגבי עוצמת התגובה האלימה. נקודה מעניינת: מדוע האורתודוקסים שונאים את הרפורמים הרבה יותר מאשר את הגויים? משום שהגויים אינם מהווים גירוי, ועל כן גם לא מהווים איום. כמו, שקוף על העץ לא יעורר אותך להיות כמותו… לעומת זאת, חבר בישיבה הולך ומתפקר, הוא מעורר כלפיו גלי איבה ודחייה דווקא משום שהוא מהווה גירוי. חבריו נתקלים במי שמאפשר לעצמו משהו שהם לא מתירים לעצמם – חופש. לא קל להם להתחכך במי שהיה כמותם ומתברר שיכול להשתחרר ממורא שמיים. בדומה לכך, מי שמגלה סימנים שהוא חוזר בתשובה, יהיו לו חברים שיגיבו בסלידה, בוז והתקפות עליו. אלו שחשים כך, קרוב לוודאי היו מבקשים אף הם לנוח מעמל החופש והצורך לבחור ולהחליט בכל פעם מחדש, אל תרבות שיש בה הרבה יותר סימני קריאה מאשר סימני שאלה…

כאן, למיטב ידיעתי, טמונה התובנה מה מוליך לתגובות אלימות בחברה ובעולם. תובנה זו מועדפת על ידי משום שהיא מוליכה לפתרונות ידידותיים. לא חינוך לערכים, אלא מחויבות של מערכת החינוך ללמד יכולות הנחוצות לחיכוך צפוף עם אנשים שקצת שונים מאתנו…

האם כל מי שמבקש להיפרד מבני-זוגו מבצע הדיפה מגושמת? לא בהכרח. אז כיצד מבחינים בין הדיפה מגושמת לבין בחירה חופשית ידידותית?

זו שאלה פתוחה. סימן אחד מובהק להבחנה ישנו בעוצמת השנאה. זו שמבקשת להתגרש מבעלה, משום שמיצתה את הקשר ונוצרו ביניהם פערים שהולכים וגדלים והיא איננה נהנית מחברתו כמו בעבר, אך גם איננה שונאת אותו, ייתכן וזהו מעשה של בחירה חופשית. ועוד סימן מובהק אחד להבחנה: כאשר אדם מסרב להצעה מפני שיש ברשותו משהו טוב יותר, זה אולי ניפוי מתוך בחירה. כאשר הוויתור על הזדמנות הוא תולדה של הבחירה בהזדמנות אחרת. למשל, כאשר התלמיד עולה לכיתה ד' הוא חדל להיות בכיתה ג'. אך כאשר מי שאין לו חברה מסרב להזדמנות לקיים פגישה עם בחורה, זו הדיפה מגושמת, וכלל לא משנה מהו הנימוק שבו שכנע את עצמו שמוטב לא להיפגש מאשר להיפגש. או דוגמה אחרת. כאשר מובטל זמן רב, מסרב לעבוד משום שלא משלמים הרבה, מתמיד באבטלה ומחליש את עצמו. הוא יצטרך בעתיד להתאמץ יותר על מנת לחזור לעבודה כלשהי. מוטב שילך לעבוד וכשייחשף לעבודה מעניינת יותר ומשתלמת יותר מזו הנוכחית, יעבור אליה.

היכולת, ורק היכולת, מעניקה זכות בחירה. כאשר אדם יכול A ויכול גם B, יש אולי משמעות למלה "העדפה", כאשר הוא מעדיף דבר זה על פני האחר. ואילו כאשר אין לו יכולת – אין לו במה להעדיף או במה לבחור.