פעולה שהנה הסחת-הדעת מדבר אחד לדבר אחר; לעתים קרובות, מן העיקר והחשוב – אל מה שאינו רלוונטי.
זהו מושג בסיסי בפסיכולוגיה, אך אני משתמש בו בצורה שונה מן המקובל. רוב הפסיכולוגים מתכוונים ב"הדחקה" לאותה פעילות מוחית, שמטרתה לסלק מן התודעה חוויות מאיימות, לא נעימות, ולאחסן אותן יחד עם כל מה שאנו רוצים לשכוח במין מחסן סגור במוח, המכוּנה תת-הכרה. הזרם הפסיכואנליטי וגישות פסיכו-דינאמיות שצמחו על גביו, שוקדים למצוא דרכים להתגבר על ההדחקה ולהיזכר במה שאירע בעבר הרחוק, מתוך השערה כי הדבר ישחרר את האישיות ואת הכוחות הטמונים בה ממטענים מכבידים ויאפשר שינוי.
תת-ההכרה היא גם מקור הפרשנויות ובסיס ההבנות אצל אותם פסיכולוגים. אם איחרתם לפגישה עם הפסיכולוג, הוא יגלה לכם שבתת-הכרתכם אתם מבטאים בכך התנגדות לטיפולו המסור. אם תיהרגו בתאונת דרכים, הוא יגלה לקרוביכם שכנראה הייתה לכם משאלת מוות תת-הכרתית. לדידי, בכך הם מציירים את ה"בול" לאחר שהחץ כבר נורה, ומעניקים למסלול של החץ כוונה שלא הייתה בו מלכתחילה.
אני מתייחס להדחקה במקורה כאל רפלקס, שהינו הסחת-הדעת מן העיקר והחשוב – אל מה שאינו רלוונטי. כאשר נהג מסיט את תשומת לבו מן הכביש אל ידידיו היושבים במושב האחורי ומספר להם בדיחה, זו הסחת-דעת שעשויה להסתיים בלא תקלה בכביש ישר ופנוי ממכוניות; ואילו במקרה אחר, כמו בכביש מפותל על סף תהום עמוקה, היא עלולה להסתיים בתאונה קטלנית. אין זה אומר כי הסיבה הייתה משאלת מוות מודחקת. זוהי הדחקת הדרך ותו-לא.
בדומה לכך, אישה הבוחרת לריב ולגדף את בעלה בנוכחות ילדיה הקטנים יכולה לומר לעצמה שהיא מאוד אוהבת את ילדיה ובמקביל לתאר עד כמה בעלה מרגיז אותה. בעיני, לו הייתה רואה את ילדיה, שמה לב לנוכחותם, או אוהבת את ילדיה באמת, לא הייתה יכולה לגדף את אביהם בנוכחותם. כאן הדחקת הנוכחות של הילדים מוליכה לנזק כלשהו ואילו ראיית הנוף שמכילה את הילדים, הייתה גורמת לכך שריב עם בעלה היה נדחה לעיתוי אחר.
אחרי שנים רבות של טיפולים קליניים על-פי הגישה הפסיכו-דינאמית, הגעתי למסקנה שהמאמץ הטיפולי להיזכר בעבר – לתאר, להסביר ולפרש אותו – לא זו בלבד שאינו תורם לשינוי, אלא לעיתים גם מכשיל אותו. לרוב, הבילוי הזה בא במקום הפקת שינוי. בעיקר משום שזה בילוי קל וממכר ואילו הפקת שינוי תובעת מאמץ מתמיד.
ישנם פסיכולוגים יודעי סוד, כביכול, המתייחסים למה שנגלה לעין כאל קליפה, המשקפת מראית עין בלבד – ואילו למה שהם סבורים שמצוי בתת-ההכרה הם מתייחסים כאל אמת. הם יודעים שהאם הדאגנית בעצם שונאת את הילד, וכיוצא בזה. הם לא ייתנו לכם לבלבל אותם עם העובדות. אני, לעומתם, סבור שמה שהאדם בוחר לעשות בפועל – מעיד על הבחירה הזהותית שלו ומייצג אותו בצורה הרבה יותר נאמנה מאשר כמה תחושות חבויות בתת-הכרתו.
בבית-הספר לידידות מטפלים בהדחקת ההווה. יש שני מרכיבים להדחקה הזו. האחד הוא הדחקת היכולת, בבחינת "מה אני כבר יכול לעשות?" – לא בנימה תוהה וסקרנית, אלא בנימת ייאוש הפוסקת שאין מה לעשות. או חש שאינו יכול, או אינו מסוגל לעשות משהו, ומדווח על כך לחברים, או למטפל המקשיב שלו ואז התחושה הזו נתפסת בתוכו כעובדה שלא נתונה לשינוי. כנתון קבוע כמו הגובה שלנו, למשל. ועובדות כאלו, אנו לומדים לקבל בהשלמה שאפילו לא טורחים לנסות לשנות זאת.
המרכיב השני הוא הדחקת ההזדמנות: "אין לי עם מי", "אין לאן ללכת" וכדומה. כאן, כאילו מישהו עוצם את עיניו בכוח ומסרב לראות את שלל ההזדמנויות האפשריות.
סילוק ההדחקה נעשה בעזרת מיקוד ההבחנה במה שאתם כן יכולים לעשות, במה שכן אפשרי לביצוע. גם אם נתייחס לעבר, לא נעשה זאת כדי להיזכר בחוויה כלשהי, אלא להיזכר ביכולת שהודחקה. למשל, מישהו נזכר שפעם, בעבר הרחוק, רכב על אופניים, והוא מוצא ליכולת הזו שימוש ידידותי בהווה; למשל, לרכוב עם ילדיו.
אנו מבחינים בין הדחקה ידידותית – להדחקה שאינה ידידותית. הדחקה ידידותית היא פעולה חסכנית: אתם שוכחים ומדחיקים את מה שאין לכם צורך בו – ומתפנים להתייחס אל מה שרלוונטי לכם באותו רגע. יש לזכור, אלמלא יכולתו של המוח להדחיק, היינו מופצצים ללא-הרף באין-ספור גירויים, שהיו מפריעים לנו לתפקד. כך שזה לא נורא אם שכחת מי חיבר ספר מסוים, או מה אמר פילוסוף עתיק אחד, אלא אם כן, אתה מרצה לספרות או לפילוסופיה. בין כך, אין לאף אחד יכולת להכיל מידע בלי גבול. ועל כל אחד להשכיל לנפות את מה שחיוני לזהותו.
בהדחקה לא–ידידותית אתם מחמיצים את מה שטובתכם דורשת – לטובת עיסוק לא רלוונטי, וכך פוגעים ביכולתכם ובזהותכם. בהדחקה לא ידידותית, כאילו ושכחת את שמך, או היכן אתה גר, או הרטבת במיטתך. זן זה של הדחקה אני מכנה בשם "אירוע מוחי" או, "הדחקת הזהות". לדוגמה: מישהי מתייפחת אודות משהו שאמא שלה אמרה לה ואני מגיב: "כנראה שלכמה רגעים שכחת שיש לך כבר ציצים ושאת כבר בת שלושים וכמה. כי אם לא היית מדחיקה את העובדה הזו הרי שלא היית יכולה להרגיש אותו דבר כמו ילדה קטנה בת שלש נוכח האמירות הכל-כך צפויות של אמך".
לכן יש לפתח אמצעים לעקיפת המרכיב האוטומטי של ההדחקה, כלומר ליצור מעקפים; בעזרת המעקפים הללו נוכל להפעיל יכולת מוחית מבוקרת יותר, הכוללת היחשפות להזדמנויות מועילות, ניפוי, והבחנה בין עיקר לטפל. למשל, אם קיימת סכנה שתשכחו את יום ההולדת של בן/בת-הזוג, יהיה עליכם לבצע פעולה ידידותית ולרשום לכם תזכורת ביומן, כדי שלא תדחיקו את המידע הזה. כאשר אנו מבצעים פעם אחר פעם פעולת התייחסות אל מה שטובתנו דורשת, אנו מגלים שהיא ניטעת בתודעתנו ושוב איננו שוכחים אותה. למשל, אם אתם שרים שיר מסוים לעתים קרובות, קרוב לוודאי שלא תשכחו את מילותיו. בבית-הספר לידידות לא תעסקו רק במה שאתם חשים ומרגישים ותזניחו את מה שאתם יכולים לעשות. למשל, לא תתמקדו בתחושת החרדה שלכם ותדחיקו את קרבת הגוף של בן/בת-הזוג שאתכם – אלא להפך: תלמדו להתרכז בליטוף, ועד מהרה תחושו הנאה שתסלק את החרדה מתודעתכם.
יש גישות רבות המטפחות את היכולת להתנתק. להתכנס ולהירגע. בעיני זהו מאמץ דון קישוטי להילחם כל הזמן בטחנות רוח. להתנתק מאינספור הגורמים המלחיצים. אני ממליץ לחזק את יכולת הריכוז והבחירה. להעדיף דבר מה. ההדחקה הידידותית היא בת-לוויה, או תולדה, של יכולת הריכוז; זאת כאשר הדגש הוא על הדבר שבו אנו מחליטים ובוחרים להתמקד, ולא על מה שמדחיקים. עצם המיקוד בתחום אחד דוחק לשולי התודעה את כל שאר התחומים. ככל שנשחיז את כלי המיקוד שלנו ונתעל את תשומת הלב אל המטרה הידידותית – כך נפיק מעצמנו את המיטב. גבולות הזהות שלנו, במקרה כזה, יהיו גבולות היכולת המרבית שלנו, ולא הגבולות שאטימות המוח שלנו כופה עלינו.
