אבחון תחושתי

אבחון על פי התחושות מתרחש כאשר מישהו מפרש את המציאות מתוך תחושותיו האישיות.

רבים מאמינים כי מה שהם חשים ומרגישים משקף היטב את המציאות הסובבת אותם ומבטא נאמנה את יכולתם האמיתית. אין עיוות גדול מזה. אבחון תחושתי מבטא אך ורק את מה שתוכנתנו להרגיש ולחוש. אנו לומדים לחוש ולהרגיש, ואם תרצו אף לחשוב, באותו האופן שבו אנו לומדים את שפת האם שלנו. אין לנו אפשרות לבחור היכן ניוולד, מי יהיו הורינו, מורינו, שכנינו, ובמה יטעינו את מוחנו. לפיכך, אנשים שאינם למדנים, ישובו לדשדש בתחושות ובהרגשות המתוכנתות אצלם מילדות. הם צפויים להישאר עם חופן החוויות הישנות בלבד ויגיעו שוב ושוב לאותן מסקנות ולאותן שיפוטים. יקשה עליהם ללמוד דבר-מה חדש ויקשה עליהם להתמצא במציאות הצבעונית והמורכבת כל-כך ולפענח אותה.

אבחון תחושתי הינו כמו קוצר ראיה. ההבדל הוא, שקצר הרואי, יודע שהוא איננו רואה היטב. וכך יחפש דרכים לשפר את אחוזי הראיה שלו באמצעות; משקפיים, מיקרוסקופ, טלסקופ וכדומה. המאבחן התחושתי לא רק שלא יחפש סיוע לשפר את אחוזי ראייתו והבנתו, אלא יהדוף בנחישות, כל מה שלא מתאים לתחושותיו.

מה שמסבך את העניין עוד יותר הוא שלעיתים מה שאנו חשים ומרגישים אינו בהכרח בלתי נכון…מכירים את האמרה שגם שעון מקולקל מורה פעמים ביום את השעה המדויקת.

כמו כן, אנו פוגשים לעיתים מומחה שחש את המתרחש באופן מדויק גם בלי שבצע בדיקה יסודית. למשל, מכונאי מנוסה עשוי משמיעת המנוע לדעת מה התקלה וכיצד לתקן אותה…

מזמנו של פרויד ועד היום, הרגשות והתחושות הן חומר הגלם של השיח הפסיכולוגי והתרבותי הנפוץ. למדנו לדווח לכל קהל שהוא, מה אנו חשים, מה מרגישים. "יש לי הרגשה…", "זה מרגיש לי נכון…", "כשהוא אמר לי, הרגשתי ש..", וכה הלאה.

המטפל יקשיב באמפתיה מופגנת ויתעניין "מה עוד אתה מרגיש. ממתי אתה מרגיש ככה…מה זה עושה לך, מה זה מזכיר לך…" השפה הזו מייצרת טקסטים מעין זה: "מצד אחד אני מרגישה שאני רוצה לעזוב אותו…אבל מן הצד השני אני מפחדת. ובאיזה שהוא מקום אני גם מרגישה אשמה לגבי הילדים…"

השיח הזה מתרחש מתוך אמונה מובנית, שאם המטופל ילעס היטב את שפע רגשותיו, המבוססים על תכנה שהוטבעה בו מילדות, יבין ויעכל ויעלה גירה, ישנה הדבר באופן זה או אחר את המציאות. מה שבדרך כלל קורה הוא שבמקום להשיג שינוי הוא דווקא מדשדש במקומו ומבלה במיחזור חוויות היסוד שלו.

אין כמובן כל נזק בסריקת המערכות התחושתיות והרגשיות כשלעצמן. יתר על כן, יש תרבויות שכפו דיכוי רגשי על נתיניהם, כמו בתרבות הסינית בתקופת מאו טסה טונג, או בתרבות דתית סגורה ומבודדת. שם הנתינים הופכים להיות חד-ממדיים, מודחקים מאוד או עצורים. עבור בני התרבויות הללו, עצם ההיתר לדבר על מכמני הנפש והדיבוב הפתוח מעשיר את היכולת הרגשית שלהם ומעניק להם מימדים מורכבים יותר וצבעוניים יותר, ובעיקר, אנושיים יותר וזה כמובן מעשה ידידותי.

אבחון התחושתי עלול להפוך לכלי בעייתי אם מישהו מקיש ממנו על המציאות, ומוליך את עצמו על פיו להחלטות גורליות.

"היה לי רע עם בעלי. הרגשתי שאני לא יכולה יותר. והתגרשתי ממנו…זה היה קשה, אבל למדתי לא להיות תלויה. למדתי להיות עצמאית…" לרוב בתמיכה טיפולית כלשהי שספקה גיבוי לתחושות הללו ואף סייעה לגברת להתגרש.

ייתכן גם שמה שגרם לגברת להרגיש "שהיא לא יכולה יותר" נבע ממגבלותיה. היא חיה לבדה כבר עשר שנים. היא שבה ומשכנעת את עצמה שעשתה בחירה נכונה כאשר החליטה להתגרש. אבל למעשה היא צמצמה את עולמה. היה לה יותר ואילו עכשיו יש לה פחות. (דווקא הגרוש שלה התאושש בינתיים והתחתן שוב ויש לו עוד כמה ילדים…)

רק לעיתים רחוקות אנחנו נתקלים במערכת זוגית מאוד מופרעת כמו עם בעל עבריין אלים שאז נסכים שעדיף לה לאישה, לחיות לבד מאשר עמו…אך לרוב, מרבית הגרושים פשוט היו מעורבים ב"תאונת קשר" והיו בורים מידי לא להחמיץ את מה שהיה יכול להיות להם. אילו לא היו שופטים את עצמם לאור התנגשות מערכת הרגשות המתוכנתת שלהם, אלא טורחים לשים את המערכות האלה בצד לשעה, ובונים מציאות שונה, היו גם רגשותיהם משתנים "באורח פלא". לא פעם ליוויתי זוגות מסוכסכים. במקום לדובב אותם על רגשותיהם זה כלפי זה, שלחתי אותם לעשות "שעורי בית", ביחד ולחוד. כמה שבועות לאחר מכן, הם הפכו להיות זוגות ב"ירח דבש".

כך, הטיפולים שמבוססים על דיבוב של מה מרגישים ומה חשים, "מה זה עושה לי" וכדומה, לרוב מתירים לדשדש ותוקעים את האדם להישאר כיתה ולמחזר את עצמו, במקום לצמוח ולהתפתח. או במקרה הגרוע יותר, מגבים אותו לייצר החלטות שאינן ידידותיות עבורו.

האם ניתן לשנות לא רק את ההתנהגות אלא גם את ההרגשה והתחושה?

בוודאי שכן !

הפסיכולוגיה המסורתית מניחה שאירוע טראומטי חייב להשפיע על החיים…ואילו אני רואה בזה סרבנות למידה. כי הבעיה איננה באירוע הטראומתי דווקא, אלא בהרגל שנוצר לאחר מכן ונתקבע. כך שזו התמודדות עם הרגל ותו לא. לעבור מנטישה לאימון, מחרדה לביטחון ישנם, כמובן, בני מזל שנולדו לתוך אמון וביטחון. כל האחרים אמורים להשקיע בלימוד ובהתנסות עד להפקת שינוי בהרגשה.

למשל, תאונת אופנוע. פציעה וחבלה. ברכיבה לאחר מכן, צפויה תגובת חרדה משתקת. יש שיתנו לתחושת החרדה להכתיב החלטה שלא לרכוב יותר על אופנוע. התגובה תתקבע, והתחושות יכתיבו שלא לעלות יותר לעולם על אופנוע. אך יש שיעשו "דווקא", יעלו על האופנוע, יגבירו בהדרגה את המהירות ותוך זמן לא ארוך תחושת החרדה תתנדף ותוחלף בתחושות שונות לחלוטין.

(יהיה מי שיאמר שזו דווקא דוגמה לסרבנות למידה ואי-הפקת לקחים מן הניסיון. אולי הוא צודק. מה שרק מראה עד כמה האבחון התחושתי והשיפוטים הנובעים ממנו תובעים מאתנו תשומת לב מיוחדת, לבחור במה שידידותי לנו).

הרווקה הכרונית בבית הספר לידידות פסולה לעדות אודות גברים. העובדה שהגיעה עד הלום ללא חבר לחיים מעידה עליה שאין לה אבחנה טובה לגבי מי מתאים ומי לא, ואין לה יכולת לקיים זוגיות. המנגנון התחושתי השולט בה מתעתע וכך היא תמצא עצמה נמשכת לגברים מוגבלים כמותה, ותסלוד מגברים בעלי יכולת זוגית או תיפסל על ידם כשיזהו עד כמה היא מוגבלת.

מי שיודעת לאהוב, כלומר, להכיל עוד אדם בנוסף אל עצמה, ולקיים יחסים מספקים לאורך זמן עם בן זוג, חבר, אולי אצלה המנגנון התחושתי והרגשי יהיה אמין. כלומר, אם היא תחוש דחייה כלפי מישהו, זו עדות לכך שהוא דוחה, כגון שלא התרחץ שבועות אחדים וממש קשה לעמוד במחיצתו, ולא שהיא מוגבלת ביכולת האהבה שלה…

למעשה זהו שדה הפעולה העיקרי של התרבות הלומדת. היכולת להוסיף לעצמך יכולת שלא הייתה טמונה בתרבותך, או ב"תכנות המוקדם" שלך קודם לכן, והיכולת לחולל שינוי רגשי ותחושתי. רכיבה על אופנוע למשל. (אני מרבה להמליץ על שעורי רכיבה על אופנוע. מן הסתם משום שאני עצמי מכור לרכב הזה, אך בעיקר משום שניתן להפיק באמצעותו לימוד של שינוי מהיר. לפעמים תוך כדי שעור אחד. היא (מסתבר משום מה, שאני ממליץ על כך לנשים יותר מאשר לגברים. במיוחד לנשים שלא רכבו על אופניים או על גלגיליות) עולה על הרכב בשיעור הראשון, מלאת פחד, ותוך דקות, הפחד מתחלף בהנאה, כמעט ילדותית, של נהיגת רכב. לא פעם, מי שטעם את השינוי הרגשי והתחושתי הזה, מבין מתוך התנסות פשוטה שניתן , בעזרת פעולה מכוונת ,ליצור שינוי, מתניע את עצמו לעוד תחומים ומפיק גם בהם שינויים רצויים). בדומה לכך, סלידה הופכת לחיבה ואצל למדנים מופלגים תחושות של שנאה מתחלפות באהבה.

נתעכב עוד לרגע על ה"איך" מתבצעת פעולת למידה ואיך מחוללים אותה. האבחון התחושתי מחבל בסיכוי ללמוד דבר מה חדש ושונה. למשל, מי שחונך לסלוד ממאכלי ים, ניצב מול צלחת של חסילונים ברוטב חמאה ושום. יודעי דבר, יודעים שמדובר במאכל טעים ביותר אך גיבורנו, מן הסתם, יחוש סלידה ותו לא. התחושה הזו כמובן צפויה בהחלט, על פי חינוכו. אם הוא מסיק על פי תחושותיו ש"זה", המאכל, הינו מגעיל, פירושו של דבר שמנגנון התחושות שלו מטמטם את מוחו. במקרה הזה הנזק אולי לא גדול כל כך והוא יישאר מוגבל להרגלי האכילה שרכש אצל אמו. באותו האופן, הרווקה הכרונית מרגישה דחייה או שעמום נוכח הגבר שמנסה לעורר את חיבתה אליו, פוסלת אותו ונותרת רווקה.

הלמדן, לעומת זאת, מזהה כמובן גם הוא, את תחושות הסלידה שלו, אך מניח שהללו נובעות מהרגלי חינוכו, והוא מקפיד שלא לאבחן את האוכל על פי תחושות אלו. הוא מניח שהמאכל הזה טעים, משום שהוא סורק את הנוף ומגלה אנשים האוכלים זאת לתיאבון. על כן, מי שרוצה להעניק לעצמו את הסיכוי לשינוי, חייב לעקוף את תחושותיו ולנסות להגיע לטעם שחשים האנשים היודעים ליהנות מחסילונים בחמאה ושום. כלומר, להתרכז בטעם המצוי במאכל. ברור שאם הוא שב ומתרכז דווקא בתחושות הצפויות הוא מונע מעצמו לדעת דבר וחצי דבר על מה שמצוי בצלחתו. רק כאשר הוא מצליח לשים את תחושותיו הצפויות במעין סוגריים, כגורם מרעיש המפריע לו להתרכז, יכולת הריכוז המשופרת שלו מאפשרת לו לחוש מעט מן הטעם של המאכל. כמובן התחושות הישנות והמוכרות, כמו שפת אם, מקננות עדיין בירכתי מוחו. אך הוא יתרכז דווקא בבדל התחושה של הטעם של המאכל. הוא יזהה שהתחוללה תנודה בתחושת הטעם. אמנם המאכל עדין לא טעים לו, אך גם לא מעורר סלידה עזה. מכאן עליו להקפיד להתרכז בתוספת של התנודה בתחושות הטעם המגיעות מן המאכל. כלומר, שמפעם לפעם, קל לו יותר לאכול, ואחר כך, כשהוא מתמיד בעשיה, נעשה טעים לו יותר ואז גם קל לו יותר עד שבסוף הוא אוכל לתיאבון ובלי כל מאמץ. השינוי הושלם. תחושת הסלידה התחלפה בהנאה. הוא הבין כי הניסיון להפיק שינוי אינו יכול להיות חד פעמי. כל לימוד תובע את הזמן והמאמץ שלו. הוא מתפנה לחולל עוד ועוד שינויים רצויים בחייו.

כל אחד יכול, במאמץ מסוים, להיזכר ולזהות במאגר ניסיונו שינוי בתחושה ובהרגשה כלפי דבר זה או אחר בחייו. לרוב משום שבמקרה נקלע להתנסות או להזדמנות שגרמה את השינוי. בבית-הספר לידידות, לעומת זאת, לא נמתין ליד המקרה שתשאיר את תהליך השינוי למזל העיוור אלא ניזום אותו.

בבית הספר לידידות לא אשאל מה אתה מרגיש, אלא מה אתה עושה או עשית עד כה. אם אתעניין במעשים אדע גם הרבה אודות ההרגשות. ההרגשה הינה תולדה של יכולת. היכולת היא תולדה של התנסות. בתנודה התחושתית ובשינוי ההרגשה, אתעניין תוך כדי התנסויות הלמידה.

לפעולה של הפקת השינוי שתוארה לעיל, אני קורא מעקף על האבחון התחושתי.

עוד אחד מאמצעי העזר להפקת שינוי רגשי ותחושתי הוא ראיית הנוף. ראיית הנוף היא טיפוח היכולת לסרוק קשת רחבה יותר של תחושות והרגשות המאפשר שיקול דעת מבוסס יותר. למשל, ברגע זה את ממש רותחת על בעלך, כל ישותך זועקת להעיף אותו מחייך לצמיתות. כשאת מניעה את תודעתך גם לאחור וגם קדימה, תזכרי בחוויות המרגשות חיובית שצברת עד כה עם האיש הזה, ותבחיני גם במה שיכול להיות מזומן לכם בעתיד ותישארי ידידה לאדם שנוכחותו ברגע זה מעצבנת אותך. ולהיפך. את חיה עם אדם מופרע, עבריין, אלים כלפייך. ברור לך שכדאי לך להימלט על נפשך ממנו, והוא ברגע זה קורא לך מותק ומביא לך תכשיט במתנה ברגע זה את מתרככת. אבל את סורקת את הקשת כולה ומבינה שהוא לא השתנה מן היסוד ולכן גם לא תשני את החלטתך.

עוד אמצעי עזר, הוא מה שאני מכנה שפת העובדות אני משתמש בראיית הנוף שלי ומתווך בין הלקוח שלי ובין עולמו. (למשל, היא מדווחת על תחושת אכזבה גדולה מבן זוגה. ואכזבתה הינה עדות לכך שהוא גבר איום ונורא. לעיתים, זה לא נכון. אני מכיר אותו באופן אישי. במקרה כזה אני עשוי לומר לה, משהו כגון: "הוא איננו מאכזב. זו את שאינך מבחינה בו. מצפה ממנו דווקא את מה שאינו יכול לתת ומחמיצה את מה שהוא יכול ורוצה להעניק לך. כאילו ונכנסת לחנות ספרים ובקשת לקנות ירקות. מן הסתם תצאי בידיים ריקות. לא משום שהחנות מאכזבת, אלא משום שאת לא מתייחסת אל מה שמצוי בחנות."

תחושות הפגיעה הצצות בתדירות גבוהה. לרוב, הינן תולדה של ליקוי כלשהו בראיה. כאשר משפרים את הראיה, לומדים להפיק שינוי מהאדם השני, או לומדים לא לצפות ממנו את מה שלא נתון אצלו לשינוי…

אין גבול למאמצי הלמידה שלנו. עלינו להשחיז בהתמדה את כלי הלימוד, להתעדכן, להפיק לקחים, לשפר את מה שטעון שיפור; עלינו ללמוד לשאול את עצמנו מה כדאי לנו להוסיף לחיינו – עד שיהיה ברשותנו כלי אמין, יחסית, להתמצאות בעולם. ובקיצור, בבית-הספר לידידות לא נתעניין רק במה שמתחשק למישהו לעשות, אלא במה שכדאי לו לעסוק בו.