מפגשים יעילים שבהם המשתתפים חולקים אלה עם אלה את יכולותיהם, ובכך מדרבנים זה את זה להצליח. אין מדובר ב"סדנאות תמיכה", שהן סדנאות מקובלות מאוד בשנים האחרונות, ואשר מורכבות משותפים לאותה צרה – אכלנים כפייתיים, אלכוהוליסטים לשעבר, נפגעי חרדה… בסדנאות אלו אני רואה מעין גטו תרבותי. השותפות אמנם יוצרת אקלים נוח

בהרגלי החשיבה האנליטית מניחים שיש קשר בין סיבה למסובב. על כן כשנתקלים בבעיה כלשהי חייבים לגשת ולחקור מה הסיבה שחוללה את הבעיה. גישה זו הסבה, לדעתי, נזק רב להמוני מטופלים. חיפוש הסיבה, הנחבאת אל הכלים, מן הסתם, עמוק בתת ההכרה, גזלה הרבה זמן וכסף על חשבון חיי המטופל, וגרמה לו

תופעה המעידה על הפרת שיווי משקל בעולמנו הפנימי. כאשר אנו נחשפים למה שכבר מצוי במאגר היכולות שלנו, אין סימפטומים; ואילו כשעומד מולנו גורם חדש, האורגניזם שלנו מגיב באופנים שונים. בתרבות הלא לומדת, הסימפטומים מתקבעים והופכים לעתים למרכז הזהות, עד כדי כך שישנם אנשים המגדירים את עצמם על-פי הסימפטומים שלהם: "אני

ההרגשה האופפת אותנו כשהיכולות המרביות שלנו באות לידי ביטוי באופן הטוב ביותר. לכולנו כמה וכמה יכולות. מדי פעם עלינו לערוך מעין הנהלת חשבונות עדכנית הבודקת עד כמה יכולות אלה באות לידי ביטוי באורח מספק. רבים אינם יודעים להבחין בין העברת הזמן לבין התבטאות מספקת. כך למשל, אנו יודעים ליהנות מסרט

אדם המשתמש בכל כוחו, בדרך כלל שלא במודע, דווקא למניעת הלמידה והשינוי. כאשר אני נשאל בהרצאות מהו שיעור ההצלחה של השיטה שלי, אני עונה – קרוב למאה אחוז. אך הדבר נכון משום שאני בורר את הלקוחות – לסרבן למידה אין מקום בבית-ספרנו. הלה משתמש בכל כוחו, דווקא למנוע למידה ושינוי;