הבילוי במחלות דומה לכל בילוי אחר. יתרה מזאת, הוא אף עלול להיות ממכר יותר. בניגוד לדעה הרווחת, אני סבור כי לסבול הרבה יותר קל מאשר ליהנות מן החיים. כדי לפתח יכולת ליהנות דרושה לרוב השקעה לימודית מיוחדת ואילו פורקן המופק מתחושות סבל וכאב – זמין לכל אחד, ובקלות רבה. עד שמגיעים להנאה מנגינה בפסנתר, למשל, דרוש מאמץ למידה ממושך ועקבי ואילו הבילוי בבדיקות רפואיות ובטיפול במחלות ניתן מיד מן הרגע הראשון. לכן, לשיטתי, מי שמעוניין לטפח זהות בריאה – חייב להחליט שהוא שייך לתרבות הלומדת.
בנוסף לכך, מי שחש ברע, ומאבחן על פי תחושותיו שהוא סובל ממצב בריאותי רעוע, צפוי עם הזמן להפוך לחולה ממשי. מחושי בטן יהפכו עם הזמן, אולי לאולקוס, מחושי לב יהפכו עם הזמן למחלת לב, וכדומה. כשם שהעיסוק המרובה בפסנתר הופך את האדם לפסנתרן, כך העיסוק המרובה במחלות הופך את האדם לבעל זהות של חולה.
למרבה המזל, רק מתי מעט נגזר עליהם להיות חולים, פצועים ומוגבלים באופן אנוש. הרוב הגדול של החולים מצויים במעיין "תרבות פנאי" של עיסוק מופרז במחלות.
גם אם מישהו שייך באמת לאותו אחוז זעיר באוכלוסייה, שנגזר עליו ללקות במחלה כרונית כלשהי או במום כלשהו – הדבר לא מחייב אותו בהכרח להיות בעל זהות של חולה או נכה. ניקח למשל אדם שהתעוור. ברור שנגזרה עליו מוגבלות בתחום הראייה. רבים כמותו יבנו את כל זהותם סביב המגבלה הזאת, ויפתחו זהות של נכה לכל החיים ובכל תחומי החיים. ואילו אדם זה יבחר לפתח את זהותו כמוסיקאי, סופר או מורה, כבן-זוג, כהורה – ועוד. כלומר, אדם זה ישבץ את המוגבלות שלו בתוך שאר מרכיבי הזהות שלו, במינון ההכרחי ותו-לא. כאשר אני פוגש אדם כזה, אני צריך להזכיר לעצמי שהוא איננו רואה כי הוא, עצמו מציב בחזית את הזהות שלו, את יכולותיו ולא את מגבלותיו.
