ידידות
היא התולדה הברוכה ביותר של יכולת הלמידה. היא הדבק שיוצר חיבורים בעולם. התייחסות ליכולות ולאפשרויות הגלומות בבני אדם ובעולם. הבאה בחשבון של כמה שיותר מרכיבים בנוף. ללמוד לשחות, למשל, בעיני, זה להתיידד עם המים, או עם הים. זוהי חשיבה שמוליכה לאהבה. זוהי הרחבה של הזהות של האדם.
ידידות היא מקצוע, הניתן ללמידה ולרכישה. (אם הייתי שר החינוך, זה היה מקצוע חובה בכל בתי הספר ובכל הגילאים). זו יכולת חיונית, המהווה תשתית להצלחה ברוב תחומי החיים המקצועיים והחברתיים. זהו מקצוע "חובה" – כי כל מה שקשור באנשים, מחייב לימוד והתייחסות לאנשים; בין אם מדובר בבני-זוג, בהורים וילדיהם, או בשותפים לעסקים.
יש שלמדו את המקצוע הזה בבית-הספר הראשון שלהם – בבית ההורים, אם הזדמן להם לגדול אצל אנשים שלמדו ליהנות זה מזה. מי שלא הזדמן לו, אמור להוסיף לעצמו יכולת ידידותית מתוך החלטה.
רוב הפנויים והפנויות הם אנשים אגוצנטריים. הם לא כל-כך יודעים להביא בחשבון אדם אחר. לכן הם מחפשים מישהו שיתאים את עצמו למגבלותיהם או לציפיותיהם – ולשווא. הם פועלים על פי המקרה – רק כאשר הם חשים "קליק" כלשהו, או כשהם מרגישים שבפגישה הראשונה יש איזו "כימיה". לרוב, מכל מקום, הפגישות הבאות מוליכות אותם למפח נפש.
בבית-הספר לידידות, התאמה בין אנשים היא תוצאה של חברות ותיקה בין שני בני-אדם, שנעשו מומחים זה לזה. התלמידים מקיימים סדרת פגישות מודרכות; זה לא שידוך, גם לא מחויבות לכל החיים – אלא מחויבות לכמה מפגשים, שבהם כל אחד מהנפגשים אמור להיות במיטבו. הם עושים יחד שעורי בית: היא שעורי הבית שלו, והוא שעורי הבית שלה. אחרי כל פגישה, כל אחד כותב דו"ח פגישה ובו הוא מציין מה למד על אודות השני, בצירוף המלצות מה לדעתו אפשר וכדאי לעשות כדי להפיק יותר מן המפגשים הבאים.
כל אחד מהנפגשים מביא עם עצמו נדוניה של יכולות, שנוצרו בו לפני שפגש את הזר שלפניו. מי שיודע לנצל את ההזדמנות – מתחבר אל היכולת של השני ונוטל ממנו ולו שמץ ממה שהלה יכול להציע. בכך הוא משיג שתי ציפורים במכה אחת: גם מרחיב ומעשיר את עולמו שלו – באמצעות מה שלמד מהאחר, וגם מאפשר לעצמו ליהנות מהאחר בכך שהוא יכול לחבור לתחומי העניין שלו.
כאשר שני הזרים מצויים בתרבות הלומדת מערכת היחסים שלהם מתפתחת כל הזמן והופכת ליותר ויותר מעניינת ומספקת…
השיטה הזאת יעילה להפליא. לעתים, אנשים שהתחילו להיפגש זה עם זה כשעורי-בית, הפכו תוך כדי כך לזוג הממשיך להתפתח יחדיו. אבל אין שום הכרח שהתנסות מעין זו תוביל לקשר קבוע דווקא; חלק מהאנשים סבורים, אחרי תקופת התנסות מסוימת, שמיצו את היחסים עם השני – ובוחרים להמשיך להתפתח הלאה עם בני זוג אחרים.
כששני אנשים מחליטים להיות זוג, לא מדובר על סתם מגורים משותפים – אלא על שינוי זהותי. מי שסבור שהוא יכול להישאר הוא עצמו, ללא שינוי, ובאותו זמן להפוך גם לחבר, לבעל, או לאב – טועה. כדי להיות בן-זוג שהוא גם חבר, אדם חייב להשתנות, בפירוש, להיות אחר מכפי שהיה עד כה, משום שזהותו מכילה אדם נוסף. המקום שהאחר תופס בעולמו אינו מאפשר לו לשוב לזהותו הקודמת, כשם שאי אפשר לחזור לגן-הילדים לאחר שמסיימים את הלימודים בבית-הספר.
מיותר לציין שלא מדובר במהלך חד-פעמי, אלא בתהליך שאמור להימשך לאורך זמן. מרגע שאנחנו חדלים ללמוד להיות זוג, אנחנו נתקעים; בדיוק כפי שהיה קורה אילו חדלנו לנגן בפסנתר. כעבור זמן, יכולתנו הקודמת הולכת ודוהה, ואם נרצה להשיב לנו את היכולת שהייתה לנו בטרם זנחנו אותה, נצטרך להתחיל שוב מן הנקודה שבה נתקענו.