בקשר למתבגרים קיים מיתוס, כאילו חייב להיות להם משבר קשה המכונה "משבר גיל ההתבגרות". אצל הורים שהם סרבני צמיחה ושינוי, הילדים צומחים ומגיעים לגג שהוריהם מציבים מעל ראשם. חלק מן המתבגרים מוותרים על המשך צמיחתם וממשיכים להיות "ילדים טובים", במובן הרע של המלה – כלומר, צייתנים ומתוכנתים, מוגבלים כפי שחונכו להיות, בלי חירות אישית לחקור את העולם כפי הבנתם. אין בזה נחת אמיתית, לא למתבגר ולא להוריו.
אחרים ממשיכים להתפתח מתוך מרד מגושם במבוגרים. כאן דרכם רצופה מהמורות ומאבקים עיקשים, ויש בכך יתרונות; אך העלויות לעתים גבוהות, משום שמשאבי נפש רבים מאוד מתבזבזים על המאבקים. הורים שמתעלמים מהיותו של המתבגר בעל יכולת עצמאית, ומתעקשים על הורות מגושמת, עלולים לדחוק אותו גם לפינות שיש בהם סיכון גבוה. ואילו בתרבות הלומדת, הם ממשיכים לאפשר את המשך תהליך הצמיחה והפקת היכולת.
הורים ידידותיים מפיקים תועלת מהתבגרות ילדיהם, המאפשרת להם "להתפטר" מתפקיד ההורות במשרה מלאה. הם מנצלים את ההתפנות הזו, הן להעשרת הזוגיות שלהם, והן להמשך התפתחותם מבחינה תרבותית, כאשר הם לומדים מן המתבגרים שלהם דבר או שניים. כלומר, במקום לשפוט את המתבגרים, לרוב לרעה, הם אמורים "לקחת טרמפ" על המתבגרים וללמוד מהם מה שכדאי ללמוד מהם. כך מרחיבים ההורים את זהותם שלהם, מתחברים במידת-מה לתרבות ההווה, ומצטיידים טוב יותר לקראת התפתחויות עתידיות, המתדפקות על דלתם. כך הם מפיקים מחייהם הרבה יותר סיפוק, ובנוסף מסוגלים לקיים קשרי ידידות עם ילדיהם הגדולים. שאר ההורים נשארים תקועים הרחק מאחור, ואינם מבינים את העולם האופף אותם: הם נטועים במקומם, בעולם שנראה להם כולו טוב, בעוד העולם ה"חדש" נראה להם כאילו הוא משתבש והולך. מובן שבמצב זה נפערת תהום בין הילדים וההורים.
למתבגרים עצמם חשוב להצטייד ביכולת לנפות בין האפשרויות השונות ולבחור את דרכם. מי שכלי החשיבה שלו מגושמים, אינו יכול לשאת את גודש האנרגיות שלו ואת שפע ההזדמנויות הנפרשות בפניו. אין לו סבלנות לגדל את זהותו, והוא נזקק לפתרונות מיידיים ומגושמים. לכאן שייכים החוזרים בתשובה המצטיידים בתשובות פסקניות ובחזות ברורה. לכאן שייכים אוהדי קבוצות ספורט קנאים, אך גם חבורות בשוליים. אך לאלה שהצטיידו בכלי חשיבה ידידותיים יותר, ההתבגרות היא תקופה עשירה בהתנסויות, מרתקת ומאלפת, ללא צורך באמצעי עזר הרסניים ולא ידידותיים.
