הורות הופכת למקצוע בלתי אפשרי שמומטרים עליו הכי הרבה נהלים והוראות מצד פקידי הרפואה והפסיכולוגיה. רוב האנשים מאמינים כי ככל שיקדימו לשים לב לתסמינים בעייתיים אצל ילדים, כן ייטב. אך הנזק שנגרם לילד שאורבים לכל מחדל שלו, במקום לשים לב ליכולתו המתפתחת – מעצבים את זהותו כבעל בעיה והתפתחותו משתבשת. הרי לילדים קטנים אין דרך אחרת לדעת את עצמם, אלא דרך התייחסות המבוגרים אליהם. והנה, כל גננת יכולה להריץ את האם המודאגת לסדרת בדיקות בכל מיני מכונים. אבחון ילדים הוא מעשה נפשע. כי יכולת הלמידה של ילדים הנה מופלאה ובתרבות הלומדת קל להפיק מן הילד כל מה שרק נבקש. אך במקום לטפח את זה המבוגרים, לא פעם מדכאים ומסרסים אותו.
במקומות רבים בעולם ילדים נכנסים לתוך פס ייצור חינוכי שנועד לשעבד אותו לשרת מדינה, דת, או ארגון טרור.
לרוב, מצליחים בכך ופשוט כאילו ומוחקים מן הילד את מוחו. בוודאי ששוללים ממנו את חופש המחשבה. הוא נכנס לתלם שחרצו עבורו הוריו ומוריו ומכאן ואילך הוא רק ממחזר עצמו באופן צפוי, כמעט כשאר בעלי החיים בטבע.
אני בכל אופן לא מתיר טענות כלפי הילדים. בבית הספר לידידות אין טעם לדבר על הילדים מחוץ להקשר התרבותי שלהם. ההורים הם שיוצרים את שפת המשפחה. הילדים הינם תוצר של השפה הזו. כשם שאין טעם לבוא בטענות כלפי ילדים דוברי הונגרית בבודפשט. הילדים מגיבים למה שהם מזהים שמעסיק את ההורים שלהם ומצייתים לתרבות שלהם. לעיתים הם מפתחים סוללת התנהגויות כנגד הדיכוי של ההורים. (חלק מוותרים על הסיכוי להתקבל במערכת השייכות שלהם והם פועלים בשוליים כנגד המערכת. ישנן תופעות רבות שהן סוג של מחאה שהילד מוכן לשלם בזהותו ובלבד שלא ייכנע לדיכוי של המבוגרים). בכל אופן, הילדים הקטנים, אינם מתקיימים בחלל ריק.
ראשית השקיעו בטיפוח הזוגיות שלכם. זו ההשקעה הכי משתלמת גם לכם וגם לילדים. עם זאת, ידידות עם ילדים איננה דבר מסובך כל כך וחבל להחמיץ את זה.
אין מצע טוב לצמיחת הילדים מהידידות שבין בני-הזוג. הם נוכחים לדעת עד כמה אימא נהנית מאבא ועד כמה אבא נהנה מאימא, אז לכו על זה.
שנית, השקיעו בעצמכם ותצטיידו ביכולות ליהנות מכל מיני עשיות. זה לא תובע כספים והשקעות, אלא שכל ותרבות. עשיות כמו: רכיבה על אופניים, הרבה שירים. כן, אפשר ליהנות לשיר גם אם מזייפים. ריקודים, הפרחת עפיפונים, ים, טיולים, צחוקים, אפיית עוגות ועוד…
עכשיו צרפו אליכם את הילדים כאשר אתם עוסקים במה שאתם אוהבים לעשות…אתם לא חייבים להיגרר לתעסוקות שהילדים יבחינו עד כמה אתם מתאמצים ומשתעממים.
מה שחיוני בהחלט הוא שההורים יחלצו את עצמם מהחישוקים האגוצנטריים שלהם, בנוכחות הילדים. כלומר, תהיו במיטבכם ליד הילדים. מרבית ההורים מצוידים ביכולת הזו והם אכן במיטבם בעבודה ובנוכחות אנשים החשובים להם. כך, שהם מתבקשים לקיים את היכולת שלהם גם נוכח ילדם.
ועכשיו לעיקרון החשוב והוא לא לשרת את הילדים, אלא את צמיחתם. פירושו של דבר הוא שאתם אמורים להניח לתינוק להחזיק בבקבוק ובהזדמנות אחרת בכף ולאפשר לו לאכול לבד ועוד כיוצא באלו. כלומר, להעדיף את קידום היכולת שלו על פני הניקיון והסדר. זה לא לתמיד. הרי היכולת שלו מתפתחת במהירות הבזק והיא תאפשר לו לאכול גם בלי ללכלך וגם בלי שנקצץ את היוזמות שלו.
אתם אמורים גם ללמד אותו להביא בחשבון גם אתכם ואת אחיו ואחיותיו. וכך ככל שיכולתו מתפתחת היא מאפשרת לו יותר ויותר השתתפות במערכת הבילוי התרבותי שלכם.
כאן כדאי לפרט קצת. הורים ידידותיים יכירו ביכולת המדויקת של עצמם, כלומר במוגבלויות שלהם, וכך לא יעמידו עצמם ככתובת כל-יכולה בכל התחומים.
למה הילד צריך לכבד את הוריו באופן מגושם ולא על פי היכולת המדויקת שלהם? אני בור גמור באלקטרוניקה ובמחשבים, למה ילדי צריכים לכבד אותי בתחומים שאין לי בהם יכולות. אני דווקא אכבד אותם וארווה נחת מיכולתם ואילו הם יכבדו אותי היכן שאולי אני ראוי לכבוד.
הורים ידידותיים יבחינו ביכולות הצומחות במהירות אצל ילדיהם. הם יאפשרו לילדים ליהנות מיכולות ההורים, ויצרפו אותם למה שהם עצמם יודעים לעשות היטב ואוהבים לעשות. הילדים יפגשו את הוריהם היכן שהם במיטבם. מה שמהווה גירוי לילדים להיות גם כן במיטבם.
באופן כזה, נמנעים מדפוס מגושם וסטאטי של הורים מול ילדים. ילד בגיל שש, למשל, עשוי להיות בעל יכולת גבוהה יותר בתחום מסוים מאשר הוריו – במחשבים, נניח. בגיל עשר, הוא עשוי לשחות יותר טוב מאשר אביו ואמו, ולהצטיין בתחומים נוספים – ועדיין להמשיך ליהנות מחברת הוריו. ההורים אמורים ללמד אותו להביא בחשבון אותם ואת אחיו ואחיותיו. הוא ילמד צירופים חברתיים רבים ושונים, מה שרק ירחיב את דעתו ואת מגוון ההתנסויות הרגשיות שלו. הוא יבין מתי הוא לבדו, כשלעצמו – ומתי יש בסביבה יצורים נוספים, שיש להביאם בחשבון.
כל עוד הוא איננו יכול, לא יוזמן לבלות בבילויים. כך שהוא ישאף להתפתח כי זה פותח לו דלתות מגרות ומעניינות. לא לקחת את הילד איתנו, איננו עונש. עונשים תוקעים את ההורים להיות שוטרים ומרותקים לבילוי שלילי. אלא זה תיווך בין יכולותיו של הילד והמציאות הסובבת אותו. בלי כרטיס מתאים המבוגר אינו יכול להיכנס לאירוע, כך גם הילד. אם מאפשרים לו לקחת חלק למשל, בטיול, מבלי שהצטייד ביכולת להביא בחשבון גם אחרים, אזי תינוק יכול להשבית הנאה מטיול לכל המשפחה… משחיתים את מידותיו…זה לא ידידותי. מלמדים אותו משהו שאין לו עתיד בעולם מחוץ למשפחה.
אני נגד האופנה העכשווית של שיקום הסמכות ההורית, מזכיר משאלות כמו חדש ימינו כקדם, או כבד את אביך ואת אימך וכו' זו גישה מגושמת מן הסוג המצוי בחשיבה צבאית ומדינית קצרת הרואים וצרת האופקים. אנחנו, ההורים נראה לפרא האדם מי מנהל כאן את העניינים. מי שרואה קצת יותר רחוק מבין שמרבית הילדים, בהזדמנות הראשונה שרק יעמדו על דעתם, ינטשו את הנגינה, את הלימודים ואת כל שאר הדברים שכפו עליהם. חלקם גם יגיבו להורים באותה צרות עין וימררו את חייהם בדיוק כפי שאלו, ההורים מיררו קודם לכן את חיי הילדים.
וגם אם לעיתים הילד מפתח התנהגות מכבידה לא רצוי לגרור אותו לטיפולים פסיכולוגיים. ההורים בהדרכה קצרה יפיקו ממנו את השינוי הדרוש ביתר קלות מכל פסיכולוג.
