רוב האנשים החושבים משתמשים בכלי האנליזה והלוגיקה; כלומר, הם מנתחים מצב בהתאם לכלי אבחון כזה או אחר, ומגיעים למסקנות הנובעות מן האבחונים שלהם. אחרים מוותרים אפילו על פעולת חשיבה ופשוט מדקלמים מתוך מאגר החינוך הראשוני שלהם. תהליך זה הופך את החשיבה שלהם לצפויה ומקובעת. אם הם נתקלים במחשבה שאינה תואמת את דעתם, הם מגיבים לרוב ברפלקס של הדיפה – ונשארים עם אותו חופן דעות שכבר שתולות במוחם ממילא. גם אם צץ במוחם איזשהו רעיון, מייד הם משסים בו רעיון נגדי – ומכבים אותו, בטרם ילבלב ויניב פירות.
בחשיבה ידידותית לא מפריעים לשום רעיון לעלות על הדעת, אלא מצרפים אותו אל שאר הרעיונות. כך מוצבים הרעיונות והמחשבות אלה לצד אלה, ואפשר לסקור אותם ללא רפלקס של אבחון, שיפוט מוקדם או פסילה. בתרבות הלומדת, הסקרנות אינה יודעת גבולות; יש היתר לחופש מחשבה ללא גבול, ללא קבלה מובנת מאליה של כל מיני "אמיתות" – כך שהנוף הנפרש הולך ומתרחב כל הזמן, ומתגלים בו הרבה יותר צירופים והקשרים מאשר בנופו של צר-האופקים. בסופו של דבר, הבחירה בצירוף שנמצא כדאי יותר, דוחקת לשוליים את שאר האפשרויות. כאשר מתאמנים בחשיבה כזו ומטפחים אותה, נוצרת תשתית שאפשר לנתר ממנה לגילויים, אשר יש בהם משום חידוש, יצירה והמצאה.
