לא קל לקיים קשר זוגי ארוך-טווח, בייחוד בעולם שבו החיכוך החברתי הוא עתיר פיתויים והזדמנויות. עם זאת, רבים מצליחים לשרוד כזוג יציב במשך שנים רבות. הסיבה העיקרית היא שרוב הזוגות מסתפקים בשייכות שלהם זה לזה. הם מתקיימים זה לצד זה לאורך שנים, ממש כשם שרהיטים מונחים זה לצד זה.
כלומר, זהו חיבור בין שני אנשים, המתחייבים להסתפק במועט ולהישאר מוגבלים בתוך הקשר הזה. מעת לעת מתחוללת "תאונה", אחד מבני הזוג מסתבך בקשר רומנטי עם אחר, ולעתים היחידה הזוגית מתפרקת. היכן שאין טיפוח מתמיד של הזוגיות – משתררת הזנחה, המוליכה לעתים ל"תאונות" בקשר. לרוב, אילו הסתבכויות רומנטיות במקומות העבודה או בחוגים שהם לא השכילו ללכת אליהם כזוג, אלא כל אחד לחוד.
מי שסבור כי ברגע שאנשים מתחתנים, הם השלימו את עבודת החיזור – טועה, כמובן. בני זוג שאינם יודעים להמשיך ולהינשא זה לזה מחדש, להמשיך ולרענן את עצמם – מועדים לפורענות, או לקשר מוגבל, המסתפק במועט. מעטים יודעים לקיים חברות זוגית מרתקת, כזו שיש לה איכות בידורית משובחת, עתירת סיפוק והתבטאות הדדית שמתפתחות עם השנים. בזוגיות כזאת קשה מאוד להתחרות.
לא קל לחולל שינוי בזוגיות. מרכיב השייכות בקשר כובל כל אחד מבני הזוג אל ההרגלים הקודמים. הברית הזוגית עומדת איתן כנגד המטפל הזוגי.
מאידך, אם שני בני הזוג מצויים בתרבות הלומדת קל מאוד להפיק שינוי. למשל, הרבה יותר קל להוריד במשקל כזוג. הרבה יותר קל ללמוד יחד דבר מה וכדומה.
אין טעם לאבחן את הקשר הזוגי, כי הפסיכולוגיה המסורתית לא ערוכה להתמודד עם מצבי "רשומון", המכילים כל-כך הרבה גרסאות וצירופים. לכן, בבית-הספר לידידות, אנחנו מוותרים על הצורך לדעת מה בדיוק גרם לבעיה כזו או אחרת בחיי הזוג. כמו כן, איננו משתתפים בהילולה של טענות ומענות שיש לכל אחד כלפי השני, משום שבכך רק נגרום להם לדשדש עוד יותר בשפה שהם בלאו הכי תקועים בה. תחת זאת, אנו ניגשים ישר לשאלה מה כדאי לכל אחד מבני הזוג, ולשניהם גם יחד, לעשות.
אם שני בני הזוג מחליטים להשקיע בקידום הזוגיות שלהם, הפקת השינוי קלה ביותר: שניהם מתחייבים להשקיע באיכות הבידורית של הזמן המשותף שלהם – על-ידי שרשרת של "אמרגנות" תרבותית, בצירוף רענון מיני.
אגב, שדרוג ביחסי הזוג, חיוני גם כאשר מנסים לחולל שינוי רצוי אצל הילדים והמתבגרים שלהם.
אם אין שיתוף פעולה בין בני הזוג, זה שלוקח על עצמו לבצע הסבה לתרבות הלומדת, משתנה באופן עצמאי. לעתים, השינוי שלו גורם ל"ניעור" אצל בן-הזוג הסרבן, ואף הוא מתחיל להשתנות.
לכן, אם נוצרים בכל זאת פערים בין בני הזוג, הרי ההזדמנות לחולל שינוי בזוגיות היא בידי זה שממשיך להתפתח – בתנאי שיתגבר על השעבוד לשייכות. כלומר, בתנאי שיעז להפר את שיווי המשקל של הדפוס הזוגי, יסכים אפילו להיות "לא בסדר"…
למשל, גבר ששקע בדיכאון בגלל פיטוריו מהעבודה, ותקע את כל בני הבית להשתעבד למצב רוחו, עד שהם הולכים על בהונות כדי לא לפגוע בו – והנה אשתו מתנערת ויוצאת לה לבלות בלעדיו. עד מהרה היא שבה לחיות חיים מלאים ומספקים: היא עובדת, מבלה ודואגת לילדים, בלי להזדקק לעזרתו, ומתנהגת כאילו הייתה חד-הורית. צעד כזה עשוי לנער את בן-הזוג ממצבו התקוע. ביחסים כאלה, אם כן, אחד מבני-הזוג משתנה ומציב נתונים חדשים בקשר הזוגי; אם בן-הזוג השני משתנה בהתאם, שניהם עולים כיתה יחדיו, ואם הוא נשאר מאחור – הוא מאבד את בן-זוגו. כלומר, מי שמחולל את השינוי הוא בעל היכולת ולא בעל הבעיה. אני רואה את הגישה הזו כידידותית משום שהיא מחוללת שינוי אצל בן הזוג החולה ביתר יעילות מכל הטיפולים הפסיכולוגים והפסיכיאטרים הקיימים. וגם אם החולה לא מחלים, לכל הפחות שאר בני המשפחה ניצלים ומשנים את גורלם.
מריבות, אגב, נחשבות בבית-הספר לידידות כסוג הבידור הפופולארי אצל אנשים שלא השכילו לפתח בילוי משותף מעניין יותר. איננו מתייחסים לתוכן של הריבים, אלא למינון הגבוה של קיומם; כי מי שיודעים לבלות היטב, לא יקלקלו לעצמם את הפוטנציאל הזוגי על-ידי מריבות. ריב פירושו הדיפה של נוכחות מגרה של אדם אחר, כאשר לשני עדיין אין מספיק כלים שיאפשרו לו ליהנות מן הקרבה הזו. ושוב, הפתרון למריבות נחלק לשניים: אצל סרבני השינוי – הפרדה וצמצום של הקשר למינון האפשרי, ואצל משתפי פעולה – הרחבת היכולת הזוגית לבלות יחדיו, מה שמגדיל את כושרם ליהנות זה מזה, וממילא דוחק את בילוי המריבות לשוליים.
