בית-ספר לידידות: תמצית השיטה
אני פסיכולוג (לשעבר) מזה שנים רבות. חונכתי וגדלתי אל תוך המקצוע כפסיכולוג קליני-פסיכו-דינאמי. במאמץ המתמיד לשרת את לקוחותיי, נוכחתי בהדרגה לדעת שהמתכונת הטיפולית – שעיקרה אבחון וטיפול בבעיות ובסימפטומים – הופכת בדרך כלל לחממה של קיבעון ודשדוש מתסכל. עם הזמן אף הגעתי למסקנה המצערת, שאפילו אם אנשים השתנו בתקופת הטיפול, השינוי קרה למרות הטיפול, ולא בזכותו. כלומר, אלה שהגיעו עם דחפי צמיחה והתפתחות עזים ונחושים, המשיכו להתפתח – גם אם ניאותו לציית לצו התרבות הטיפולית, דהיינו להעלות זיכרונות, לדבר על מה שמעסיק אותם ולתאר בפרוט רב את תחושותיהם ורגשותיהם. אולם אלו שהגיעו לטיפול כשהם נושאים קושי התפתחותי כלשהו, וישבו לתאר בפרטים את מחושיהם ותסכולם נוכח מטפל קשוב ואוהד רק דשדשו ומחזרו את מעצוריהם. הם נטו לרוב להגדיר את עצמם כבעלי בעיות, עם שלל תובנות אודות הסיבות המסבירות ומצדיקות את שלל הבעיות והטיפול הפך למרכז עיסוקם. יתר על כן, באמצעות אותם כלים ואותה ראיית נוף הם מאבחנים את ידידיהם, בני זוגם, ילדיהם. זוהי מכת תרבות.
וכך מרבית שיטות הטיפול משרתות את המצוי והנפוץ בטבע האנושי ובכך תורמות לקיבעונו ולצמצום עולמו ומחבלות באפשרות השינוי. פה ושם יש גישה היוצרת מטריית אשליה של שינוי.
למי שקשה לו עם זה שאני מתקיף את אמונתו בפסיכולוגיה אוסיף מיד שאיני מסתפק בהתקפה אלא יצרתי שיטה הרבה יותר יעילה ואני חייב לנסות לחלוק אותה איתכם. מציע רכישה של כלים ההולמים את מיצוי הפוטנציאל האנושי ומאפשרת לו גם להיחשף לעולם מגוון ומשתנה תדיר, להתמצא בו ואף להשפיע על עיצובו.
יכול להיות שהייתי בין הקאוצ'רים הראשונים בעולם. יצרתי שיטה חדשה, מקורית לחלוטין, שכיניתי בשם "בית-ספר לידידות". המונח "בית-ספר" מייצג את הלמידה, במקום טיפול, כאמצעי להפקת שינוי – ואילו "ידידות" היא מקצוע, שרצוי ללמוד אותו מוקדם ככל האפשר. מקצוע הידידות הוא תשתית להצלחה בכל מה שתלוי בקיום מערכות יחסים – בין בני זוג, בין הורים וילדים, בעסקים וגם בין מדינות. במלים אחרות, השיטה גובלת בתפיסת עולם; "ידידות" היא גם שפת חשיבה שאציג אותה בהמשך. היא מטפחת צורת חשיבה שמאפשרת להפיק מהמוח את מיטבו.
עד כה הוצאתי לאור חמישה ספרים, רבי מכר: "בית ספר לידידות", "הפסיכולוג כידיד", "ידידות עם ילדים", "להיות זוג" ו"שינוי ידידותי". בכל הספרים שלי תחת כל כותרת אני בעצם מלמד לחשוב וליישם את החשיבה לתחומים רבים.
השיטה הוכיחה עצמה כיעילה להפליא, ובמרבית המקרים אף הוליכה לשינוי תוך זמן קצר. היא צמחה מתוך הניסיון העשיר והמגוון שנרכש בעבודה רבת-שנים, ואגרה הצלחות מוכחות בשטח.
אמנם, מי שהתרגל לחיות שנים רבות בתרבות הלא-לומדת, קשה בהתחלה לרכוש את כלי החשיבה הידידותית, בדיוק כפי שלמבוגר קשה, בדרך כלל, להתחיל ללמוד שפה זרה.
בגישה הטיפולית המסורתית, נוהגים לחפש בקפדנות כל מיני תסמינים המעידים על קיום בעיה. קוראים לזה אבחון. מנסים גם לחקור ולהבין מה הסיבה להיווצרות הבעיה, ואחר כך מנסים לטפל בה. סדר הדברים המסורתי הוא כזה שקודם חייבים, כביכול, לסמן את הבעיה, להבין את מקורותיה, לסלק אותה – ורק אז אפשר להתקדם הלאה. אבל כך, לאמתו של דבר, מתבזבז מאמץ אדיר, שמסב למטופל נזק זהותי: הוא מעצב את זהותו כבעל בעיות, הנזקק לטיפול.
החשיבה המנתחת, האנליטית, היא מצוינת כאשר אנו עוסקים במכשירי חשמל או במנועי מכוניות. זיהוי התקלה ואיתור מקורותיה אכן מספק לנו את הפיתרון לתיקון. מאידך התייחסות לבני אדם תובעת סוג אחר של חשיבה. היא תובעת חשיבה ידידותית ויצירתית. בבית-הספר לידידות אנו ערים לכך שהמציאות היא רבת-פנים ומרובת משעולים כל-כך, שאפשר למצוא בה ערוצי פתרון יצירתיים יותר. אנו מבצעים מעין מעקף על הסימפטום, או על מה שמוגדר כ"בעיה", ונעים בנחישות דווקא לקראת מטרה ידידותית שהיא השגת שינוי רצוי. משקיעים רק בקידום היכולות שתומכות בצמיחה ובהתפתחות. מי שפועל כך, מגלה עד מהרה שההתנסות החדשה, שמפתחת את יכולתו, מחליפה את הסימפטום. מה שהיה קשה – הופך לקל. מה שהיה כרוך בפחד, מתחלף בהנאה, וכדומה.
מה אני מציע במקום אבחון?
אני מציע לסרוק את הנוף האנושי ושדה האפשרויות. ראשית, נתייחס אל מאגר היכולות המצוי ברשותו של כל אחד. כלומר, נתבונן בכל מה שהוא עושה: החל בעבודה – וכלה במיני תחביבים ושאר עיסוקים ביומיום. נתייחס גם אל כל מה שהאדם עשה עד כה, בעבר. כלומר, נתייחס אל מצב הצבירה שלו, אל מה שמצוי במאגר היכולות שלו.
לא פעם, המצוי הינו החמצה של הרצוי והאפשרי. על כן נשקיף על מרחב ההזדמנויות שהאדם נחשף אליו. ברור שהעולם מכיל הרבה יותר אפשרויות מכפי שנוכל אי פעם למצות. על כן נעסוק בשאלה המרתקת, מה דורשת טובתו של אותו אדם, מה כדאי לו ומה ידידותי בשבילו. לשם כך יש ללמוד איך לנפות את ההזדמנויות, ולבחור מתוכן את מה שיאפשר לו ביטוי מקסימאלי של היכולת הגלומה בו. זו איננה בחירה בין טוב לרע, אלא בין טוב לטוב יותר.
הרעיון שמאחורי קידום היכולת, במקום טיפול בבעיות, הוא לנתב את הכוחות אל המטרה – השגת שינוי – בצורה יעילה וחסכונית, משום שאנו רותמים את כל הכוחות הגלומים באדם ללימוד ולהתנסות מעשית, בלי להתעכב על טיפול בבעיותיו.
הלימוד כאמצעי
באמצעות לימוד מחוללים שינוי. לימוד פירושו לא להסתפק בעשייה של דברים שרגילים ואוהבים לעשות, אלא לעסוק גם במה שעדיין לא אוהבים לעשות עד שמגיעים ליכולת ליהנות ולאהוב. מי שמתמיד לעשות רק מה שהוא אוהב ורגיל לעשות, נוטה למחזר את עצמו ולהישאר תקוע במקום. לעתים הוא נע הצידה, במקום קדימה; כלומר, מתחיל לבנות יכולת – וזונח אותה, מתחיל משהו חדש, זונח גם אותו, וכן הלאה. בכל פעם הוא מואס במה שיש לו, וחושק במשהו חדש. לעומת זאת, מי שמתמיד בלימוד – מעצב את זהותו ומפיק שינויים רצויים: לא מספיק ללמוד נהיגה, צריך גם להתרגל לנהוג ברכב. לא די ללמוד לנגן, אלא להתמיד בנגינה. לא די להוריד במשקל, יש לשמור על עיצוב אופטימאלי של הגוף ועל תחזוקו היומיומי.
סימפטומים
הפסיכולוגיה העתיקה את החשיבה הרפואית, המתמקדת בתסמיני המחלות כדי לטפל בחולים. לפיכך, בתרבות הטיפולית האדם מוגדר במושגים של פתולוגיה והפרעות: הוא חרדתי, נוירוטי, דיסלקטי וכדומה.
בבית-הספר לידידות, הדגש הוא לא על הסימפטומים – אלא על התייחסות ליכולותיו של האדם. מגדירים אותו על-פי מה שהוא עושה במקצועו, במצבו המשפחתי ובתחביביו. בשיטה זו, היחס לסימפטומים הוא כאל תופעות לוואי האופייניות לתחילת הדרך.
כלומר, תחילת תהליך הלימוד של יכולת חדשה יהיה לעתים טעון בקושי ובסימפטומים אחדים; אך בהמשך, כאשר היכולת מתבססת ומשתבצת בשאר מרכיבי הזהות – הסימפטומים נעלמים, ובמקומם באה הנאה וסיפוק ממתן ביטוי ליכולות.
רבים נחפזים לאבחן עצמם מתוך התגובה התחושתית המיידית הראשונית – "זה לא בשבילי" – ומוותרים על השינוי. לעומת זאת, בתרבות הלומדת עוקפים את הסימפטומים ומתמידים לעשות את מה שכן יכולים, עד להשגת השינוי.
תרבות האבחון והשיפוט
יש הרבה מה לומר על תרבות האבחון והשיפוט, המלווה כמעט כל התייחסות אנושית. כה נפוצה היא התופעה, עד שמרבית האנשים אינם מצליחים להבחין בין עובדה לבין פרשנות. (זה רהיט. זו עובדה. יפה או מכוער, טוב רע, אילו שיפוטים ודעות). הפרשנות נתפסת כאילו היא עובדה נחרצת; כאשר חוזרים שוב ושוב על אותו שיפוט, הוא נתפס במוח כעובדה מוצקה, עד שאין כמעט סיכוי לשום מידע נוסף לחלחל פנימה ולשנות את מה שכבר מצוי במוח.
אני רואה זאת כנזק מוחי. הוא נגרם כתוצאה מהחינוך שאנו עוברים אצל הורים, גננות ומורים, המלעיטים אותנו בשיפוט של המציאות – במקום להקנות לנו כלי חשיבה, שיכשירו את מוחנו להכיל נוף צבעוני ומגוון, בלי לכלוא כל פריט של מידע במשבצת הדעה המוקדמת.
תרבות זו גורמת למכשלות רבות. להלן אפרט את העיקריות שבהן.
אי-יכולת
המאבחנים נוטים להתייחס לאי-יכולת. כה רבים עסוקים במה שהם לא (לא יודע מתמטיקה, לא סובל ילדים, לא מצליח לשיר בלי לזייף וכו') ומחמיצים את מה שהם כן (כן אוהב לקרוא, כן יודע לבשל, כן נהנה מטיולים בטבע). אנשים מלקטים גם אצל עצמם וגם אצל אחרים חסרונות ומחדלים בלי סוף. אם תבדקו היטב, תראו שלגבי כל אחד ואחד נוכל להרכיב רשימה אינסופית של 'מה הוא לא', ועדיין אין בכך שום אליו ואל זהותו. כאילו הסתכלנו אל כל רוחות השמיים, ורק לא באדם העומד מולנו. יש הסבורים בטעות שזו התייחסות שלילית, או ביקורת שלילית. זו איננה התייחסות שלילית, אלא היעדר התייחסות.
המרכיב הקובע
מכשלה נוספת היא ההתייחסות אל מרכיב יכולת אחד, באופן התלוש משאר היכולות. כלומר, מבצעים הכללה מגושמת – לטוב או לרע – על-פי פריט אחד. למשל, מי שמצטיין בדבר אחד רואה עצמו כמצוין בכל התחומים, וגם אחרים מתייחסים אליו כאל מי שדעתו ראויה להישמע בכל דבר ועניין. כך, למשל, מתראיין זמר על דעותיו הפוליטיות, או כדורגלן מפרסם מעדן חלב, או שחקנים מחווים דעות בנושאי זוגיות והורות, ומה לא?
לכאן שייך גם האבחון על פי סימפטומים: "מרטיב" למשל, או "דיסלקטי", מגדירים את זהותו של הילד על פי סימפטום כלשהו. התרבות הטיפולית משדלת אותנו להקדיש תשומת-לב מיוחדת לסימפטומים. הנוהג הזה, לאבחן על פי סימפטומים, טבוע כה עמוק בתרבותנו, עד שאיננו מטילים ספק בתהליכי החשיבה המאבחנת. הורים, גננות, מורות, פסיכולוגים, פסיכיאטרים ומי לא – כולם מאבחנים, ומרבית המאובחנים מתמסרים לכך, נוטים לקבל עליהם את פסק-הדין האבחוני ומזדהים אתו. רבים כל כך מציגים עצמם בפני: "אני דיסלקטי", "אני אסתמאטי" כאילו שזה מה שרשום להם בתעודת הזהות… לעומת זאת מניסיוני, כאשר מתייחסים ליכולות ולכישרונות של האדם, מתקדמים הלאה מבלי שצריך להתעכב בטיפול בסימפטומים.
מבנה אישיות
האבחונים המגושמים גרמו לכך שהרוב הגדול רואה את האדם כלא נתון לשינוי. "אופי לא משתנה", "אני כזה!", "זה תורשתי", "האופי נקבע על ידי ההורים", "יש לנו מבנה אישיות" – אלה ואחרות הן אמירות נפוצות ומקובלות. חישבו רק על המושג "מבנה אישיות" – מונח פסיכולוגי שכאילו נועץ במוחנו את התחושה שיש לנו מבנה קבוע, כמו בניינים.
אמנם, ישנם גם דברים שאינם נתונים לשינוי, וחבל לבזבז עליהם כוח ומרץ; אך חבל להחמיץ את מה שכן נתון לשינוי. בדומה לכך, מי שטוען כי להורים יש השפעה מכרעת על עיצובו של אדם, כאילו נשאר עשרים שנה בכיתה א'. כי מי שממשיך לצמוח ולהתפתח, אכן מושפע ונוטל מה שנוטל מהוריו – אך ממשיך ללמוד מאנשים נוספים שהוא פוגש בדרכו, מה שבהכרח משנה את הרשמים של ההתנסויות הקודמות. חבל לוותר על החופש לעצב את זהותך ואת חייך בגלל בורות חינוכית ופסיכולוגית נפוצה. אם מישהו שב וחווה אותן התנסויות זו ראיה מובהקת לכך שהוא איננו בתרבות הלומדת, כמו העז המלחכת אותו עשב…
אבחון על-פי תחושות
אבחון תחושתי הינו כמו קוצר ראיה. מישהו יודע את מה שהוא חש בתוך עצמו ומאמין שזה משקף את המציאות ואין לו מושג מה באמת פרוש לפניו. ההבדל הוא, שקצר הרואי, יודע שהוא איננו רואה היטב. וכך יחפש דרכים לשפר את אחוזי הראיה שלו. באמצעות משקפיים, מיקרוסקופ טלסקופ וכדומה. המאבחן התחושתי לא רק שלא יחפש סיוע לשפר את אחוזי ראייתו והבנתו, אלא יהדוף בנחישות, כל מה שלא מתאים לתחושותיו.
אנו לומדים לחוש ולהרגיש, ואם תרצו אף לחשוב, באותו האופן שבו אנו לומדים את שפת האם שלנו. נכון לעכשיו, אין לנו אפשרות לבחור היכן ניוולד ובמה יטעינו את מוחנו. לפיכך, מי שמאבחן את המציאות על-פי מה שהוא חש ברגע מסוים, משקף בכך רק את מה שהצטבר בעברו – ובכך הוא מחמיץ את ההזדמנות ללמוד דבר-מה חדש. מי שאומר: "זה מרגיש לי נכון" או, "זה מרגיש לי לא נכון בשבילי" נשאר עם חופן החוויות הישנות בלבד, ומגיע שוב ושוב לאותן מסקנות ולאותם שיפוטים.
כך, הטיפולים שמבוססים על דיבוב של מה מרגישים ומה חשים, "מה זה עושה לי" וכדומה, רק תוקעים את האדם להישאר כיתה ולמחזר את עצמו, במקום לצמוח ולהתפתח. לשיטתי, אם מישהו חש גועל לנוכח מאכל מסוים, נניח, זה לא אומר שהמאכל איננו טעים. לרוב, כאמור, זה מעיד על הרגליו המושרשים, ועל סרבנותו ללמוד ולהרחיב את יכולת ההנאה שלו ממאכלים חדשים.
עם זאת, כמעט כל אחד יכול, במאמץ מסוים, להיזכר ולזהות במאגר ניסיונו תחושות כלפי דבר זה או אחר, שהשתנו מקצה אל קצה. למשל, פעם לא אהב סוג מסוים של מוסיקה אך עם הזמן למד ליהנות ממנה, כי במקרה נקלע במהלך חייו להזדמנות שגרמה לו לשנות את יחסו. בבית-הספר לידידות, אם כן, לא נמתין ליד המקרה שתשאיר את תהליך השינוי למזל העיוור.
מה שמסבך את העניין עוד יותר הוא, שהדברים שאנו חשים ומרגישים גם אינם בהכרח בלתי נכונים. לכן, למעשה, אין גבול למאמצי הלמידה שלנו. עלינו להשחיז בהתמדה את כלי הלימוד, להתעדכן, להפיק לקחים, לשפר את מה שטעון שיפור; עלינו ללמוד לשאול את עצמנו מה כדאי לנו להוסיף לחיינו – עד שיהיה ברשותנו כלי אמין, יחסית, להתמצאות בעולם. ובקיצור, בבית-הספר לידידות לא נתעניין כל-כך במה שמתחשק למישהו לעשות, אלא במה שכדאי לו לעסוק בו.
עיצוב הזהות, שינוי
העיסוק בשאלה מה דורשת טובתו של מישהו הוא עיסוק מרתק. מחייב לימוד אישי והתייחסות אישית ומדויקת לכל אחד ואחד. כי מה שעיקר עבור האחד – יכול להיות טפל לשני.
כאשר אדם הוא למדן, ראיית הנוף שלו אינה מאפשרת לו להיתקע באבחון מגושם. הוא יודע שהוא לעולם אינו רואה את כל פריטי הנוף. הוא מצוי בתנועה מתמדת, והנוף נפרש לפניו במלוא צבעיו וגווניו, על-פי זווית הראיה האישית שלו. הוא מכיר במגבלותיו, ועל כן לא יתיר לעצמו להניח ששיפוטיו נכונים באופן מוחלט. כך, במקום לכלוא את עצמו ואת סביבתו בתבנית סגורה – הוא משאיר ערוצי למידה סקרניים, המאפשרים לו להתעדכן בהתמדה. כל תוספת של מידע משנה את המשמעויות ואת הפרשנויות הקודמות – ובד בבד, משנה גם אותו.
השינוי מופק על-ידי הוספת יכולת חדשה למאגר היכולות הקיימות. זוהי תוספת שמשנה את הזהות; לימוד נהיגה ברכב, לדוגמה, משנה את זהות האדם מהולך-רגל – לנהג.
הפקת השינוי הידידותי נעשית תוך כדי הפקה ואמרגנות, ואם להשתמש בדימוי בתחום הגננות – אנחנו שותלים בערוגות הזמן שלנו את הפעילויות והעשיות, הנחוצות לדעתנו להפקת השינוי. השאלה במה להשקיע היא שאלה אישית: כל אחד אמור לזהות מה טובתו דורשת, ולהשקיע בקידומה. כך, במקום להתפלסף על שינוי, מקדמים אותו מיום ליום.
בבית-הספר לידידות, כאמור, אנו מבצעים מעין מעקף על הסימפטום, ומרכזים את כל המאמצים לקידום היכולת המתבקשת וזה לא חייב להיות דווקא בתחום שהסימפטום מצוי בו. למשל, בני הזוג מרבים לריב אך שעורי הבית שלהם יהיו ללמוד לרקוד סלסה ולהוסיף תנוחה חדשה לחיי המין שלהם. אך גם כששעורי הבית מתייחסים באופן ישיר לסימפטום לא נעסוק בהרגעה – אלא בקידום היכולת. בחרדת מבחנים, למשל, נוסיף ליכולת לענות על שאלות בבית בתנאים נוחים, גם מיני מצבים שיש בהם כל מיני אילוצים – החל במתן תשובות מהירות, וכלה בנוכחות של קהל – עד שהנבחן מוסיף לידע שלו גם את היכולת לבטא את הידע הזה במצבי לחץ. בצורה דומה נטפל בפחד קהל אצל מי שבונה את זהותו כזמר. אדם כזה אמור להוסיף ליכולת השירה שלו את היכולת לבדר אנשים; לכן הוא אמור לשיר לקהל מזדמן, ולהגדיל בהדרגה את יכולתו כאשר הוא מתאמן מול אנשים שנוכחותם מלחיצה אותו – עד שיהפוך למקצוען. כך קורה גם כשאנו עוברים מביטוי מיני בצורת אוננות, שבה האדם מבלה עם עצמו, אל ביטוי מיני המכיל התייחסות אל אדם נוסף.
ושוב, אם מישהו ממשיך לחוש אותו דבר, ללא שינוי, כגון כשהוא לחוץ בפעם המי-יודע-כמה – לא כאשר הוא נחשף לדבר-מה חדש לחלוטין, אלא לנוכח אותו הדבר שהוא חוזר ומתנסה בו – סימן שלא מתרחשת פעולת למידה אמיתית. לימוד אמיתי משנה בהכרח את התחושה ואת ההרגשה.
אי של יכולת
פעולת הלמידה אינה מתמצה בעשיית השעורים. המרכיב החשוב ביותר בלמידה ובהפקת שינוי אינו עשייה סתמית – אלא סוג מסוים של ריכוז בעשייה. בדיוק כפי שהחזקת ספר והתבוננות בשורות עדיין אינן קריאה. מה שהופך זאת לחוויית קריאה הם הריכוז והמאמץ להתייחס ולהבין את הכתוב בספר.
והערה בעניין הריכוז: תלמידי בית-הספר לידידות מבצעים שעורי בית רבים לשיפור יכולת הריכוז שלהם, במטרה לפתח כושר חשיבה. נשווה זאת ליכולת לשלוט בתנועות הראש ומבט העיניים: מי שיכולת הראייה ושרירי הצוואר שלו תקינים, מסוגל להפנות את ראשו בחופשיות ולנעוץ מבט בכל מה שיבחר להביט בו. בדומה לכך ניתן לרכוש חופש מחשבה, המאפשר להתרכז בכל נושא שמחליטים לעסוק בו. זוהי יכולת שאפשר להשיגה באמצעות תרגול.
בבית-הספר לידידות אנו עושים שימוש רב ביכולת הזו. במה מתרכזים? וזו הנקודה המכרעת בלמידה. הרוב מתמקדים בתחושות הצפויות, חרדה, גועל, קושי ושבים ומחזקים את השפה הישנה. הלמדנים מתייחסים אל הצפוי כאל רעש המסיח את הדעת ומתרכזים ומתייחסים דווקא ליכולת הצומחת והמתפתחת. מתמקדים בטעם המצוי במאכל ולא בתגובת הגועל המתוכנתת בהם מקודם. מתמקדים בתחושות המלוות את הנשיקה ולא בתגובות הלחץ לנוכחות אישה. מתמקדים בתנודה המתרחשת תוך כדי תרגול בהוספת אקורד בנגינה, במילים החדשות שנוספו לשפה החדשה.
במקום להתבונן בים אי-היכולת שאופף אותנו, אנו בוחרים להתמקד באי ((island של היכולת, המתרחב ומרחיב את זהותנו, ומעצב אותה לפי בחירתנו.
מי שאכן מתמקד בזה, יודע שמתחולל שינוי. מימדי השינוי תלויים בהיקף ההשקעה שלו. זו העובדה הכי אופטימית ולכן ידידותית ואותה אני מציע לתלמידים.
אך זו גם נקודת התורפה בשיטה. היא בנויה על תרבות לומדת נחושה. מי שמותר לו לא להתאמץ ולא ללמוד ולא להתמיד בלימוד, יישאר כפי שהוא. למטפל אין אמצעי אכיפה לאכוף את השינוי. אחוזי ההצלחה המרובים בבית הספר לידידות הם בעיקר הודות לכך שאני מסלק את סרבני הלמידה.
הרוב יעדיפו טיפולים תומכים שיבטיחו מצד אחד את מראית העין כאילו שהאדם עושה משהו לשינוי מבלי לחולל אותו באמת.
