רפי יעקובי – בית ספר לידידות: לומדים שינוי

ההרגשות הינן תולדה של היכולות – המהפכה הקופרניקית שלי.

כמו מרבית האנשים בעולם, שנים רבות ביליתי בלזהות ולתאר כל בדל תחושה והרגשה ולדובב אנשים לחשוף מטענים רגשיים. כמו כולם פענחתי את עצמי ואת אחרים על פי התובנות שלי והשיפוטים שנבעו מהם. כמטפל וכמטופל, הייתי עסוק בעיקר במה שמרגישים ומנין זה נובע. כאילו שאם נרבה לתאר את ההרגשה, ונעלה זיכרונות מן העבר, וניצור תובנות ופרשנויות, ההרגשה תשתנה. לא. זה לא כך באמת. העיסוק הזה הופך לבילוי ממכר ולא מועיל (מלבד, אולי, לפרנסתם של פסיכולוגים).

הרגשות שלנו צפויים לחלוטין מראש. הן מותאמות לגמרי ליכולות המצויות בנו. הן מתקיימות כהרגל קבוע, המבוסס על מה שכבר טמון בנו מזמן. זה לא אמור להשתנות סתם כך מעצמו. ודיבור על כך בוודאי אינו תורם לשינוי.

לעומת זאת, כאשר משנים את היכולות – ההרגשה משתנה. ואת זאת ניתן להשיג בקלות יחסית. אדם למדן טורח, מוסיף יכולת, והרגשתו משתנה. למשל, אם מישהו פוחד ממים, דיבורים והסברים לא ישנו את הרגשתו. מאידך, כמה שיעורי שחייה יאפשרו לו להתיידד עם המים וגם ליהנות ללא פחד.

הייתה זו עבורי תגלית מסחררת, ששינתה את ראייתי לחלוטין. וואו! אז כשמגדילים את היכולת – ההרגשה משתנה בלי שיהיה כלל צורך לטפל בה. ללמדן יש כלים להפיק שינויים. לכן קראתי לשיטה שלי “בית ספר לידידות“. פה לומדים. עושים שיעורי בית, ומשתנים. חיי העבודה שלי הפכו למספקים ביותר. במקום דשדוש ממכר, אנשים חוללו שינויים דרמטיים. הפכתי מומחה להפקת שינויים.

 

קצת על הטכנולוגיה של הפקת שינויים

כיניתי את השיטה שלי בשם “בית ספר”, כי יישמתי את העיקרון של מערכת שעות.

במה כדאי למלא את מערכת השעות? זה שונה כמובן מאדם לאדם. בשבוע יש שבעה ימים וממלאים אותם בתכנים רלוונטיים שונים – במה שהאדם שותל בזמן שלו ובמה שקיים בזמן שלו – והשינוי באדם ניכר ביומיום. כשהאדם מתמיד בזה חלק מהדברים הופכים לחלק מהזהות שלו ומשנים את ההרגשות הקודמות. יש לעשות זאת תמיד לגופו של עניין. מי שמתקשה לקרוא אין טעם להטיל עליו מטלות קשות מדי. יש להתאים את שיעורי הבית לכל אחד. תחילה מעצבים תרגילים לימים הקרובים, אחר כך מרחיבים את הטווח עד שהאדם יוכל לגבש החלטות זהותיות גורליות, כגון בחירת מקצוע, בחירת בני זוג, בחירת מקום מגורים ועוד.

עיקר המאמץ שלי בעזרה לאנשים לפתח יכולות למידה ושינוי, הוא לטפח בהם כלי בחירה. שכן לרוב האנשים נוח לחיות בסד של נהלים וכללים מאולצים, וחשיפה לכמה וכמה גירויים מבלבלת אותם, מכבידה עליהם. אני מתרגל אותם בבחירות קטנות שהולכות ומתגברות, עד שנוצרת יכולת לברור בין ההזדמנויות את המועדפות והידידותיות יותר.

אלה שמשתפים פעולה זוכים לשינויים מהירים. דיכאון, למשל, נחשב למחלה כרונית הדורשת טיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטרים ממושכים. ואילו בבית ספרי, ניכרת הטבה תוך ימים ספורים. ותוך שבועות אחדים, האדם חזר לחיים תוססים ומרתקים. זה אפילו לא קשה. די  בפירור של הבנה שכדי לסלק התמכרות לבילוי כרוני, כמו דיכאון, חייבים לפתח עיסוקים תרבותיים שונים, עד שגם הם יהפכו להתמכרות. כך, מסלקים התמכרות מזיקה ושלילית על ידי התמכרות ידידותית יותר. למשל, התמכרות לספורט, לברידג’, לקריאה ועוד.

הלמדנות התגלתה ככלי נהדר לעיצוב זהות על פי בחירה. עם אותם כלים שאפשרו לי ללמוד כל יום שעות רבות של גמרא, יכולתי בקלות לקרוא ספרי פילוסופיה והיסטוריה. עולמי התרחב. עד שהפכתי לחופשי. כלומר, לכזה שאין עליו מורא שמיים אין לו אשמות ופחדים. כמובן שמנקודת המבט הזו להיות דתי זה כמו לחיות בצינוק, צר אופקים ועמוס במגבלות רבות ומיותרות.

            השינוי בהרגשה הוא פסגת הלימוד. טיפוח יכולת הריכוז מניב שינוי בהרגשה. מי שחונך לתרבות דתית כמוני, מחקו ממוחו המון תחושות והרגשות ורצונות. על כן רתמתי את העיקרון של “נעשה ונשמע” הדתי ללימוד התרבות החילונית, החל מללמוד לרקוד רוק-אנד-רול וכלה בללמוד ליהנות מחסילונים. הגועל התחלף בכיף; הקושי הפך לקל. עולמי התרחב ועדיין מתרחב. אגב, רבים, ולא רק דתיים, מחמיצים הזדמנות להיות מסופקים בלבטא את יכולותיהם; הם מסתפקים בכך שהם ממלאים את חובותיהם. לא עולים שלב נוסף שבו יפיקו הנאה מעיסוקיהם.

חִשבו במושגים של יכולת ותִראו איזה מהפך מוחי מתחולל בכם. כשמרחיבים את שדה הראייה, אפשר להבחין מה קורה בנקודות החיכוך בין היכולות של האדם ושפע הגירויים שהוא נחשף אליהם. כאשר אדם נחשף לגירוי שהוא לא רגיל אליו, הוא או מגייס את יכולת הלמדנות שלו ותוך זמן, מגדיל את יכולתו ואת זהותו. או שהוא הודף את ההזדמנות באופן מגושם.

ראו מה קורה לבני האדם שמהגרים לארץ אחרת בעולם. צפויים כמה תסריטים. אפשר למשל לגלות שהאדם לא השתנה אחרי עשר שנים. אם תבדקו תמצאו שהוא חי בקרב עוד מהגרים כמוהו בגטו, שהם ממשיכים לדבר בשפת אמם, שלא התערו בארץ המארחת, בדומה לאותה עז שגם אם תסיעו אותה למרחק של מאות קילומטרים, היא תמשיך להיות אותה עז; שום שינוי לא יהיה ניכר בה. המצב הזה יכול להיות נוח כל עוד תרבות אחרת אינה חודרת אל תוך הגומחה הסגורה, וכל עוד הם לא יוצאים החוצה ונתקלים בהמון גירויים שמציפים אותם – ואין להם יכולות הולמות להתמודדות עמם.

בתסריט אחר נגלה תערובת כלשהי בין האדם שהכרנו ומה שנהיה ממנו. הוא שולט בשפת המקום. יש לו קשרים. הווי. ויש בו גם מן הזהות הקודמת שלו. הדבר בא לידי ביטוי, לפעמים, בשירים שהוא מאזין להם ובקשרים דלילים עם אנשים מעברו. הוא יכול כמובן לדבר גם בשפת אמו, אך משתרבב אליה מבטא מן השפה החדשה.

בתסריט נוסף נגלה אדם אחר לחלוטין, אדם שהתערה לחלוטין בתרבות המקום שהוא חי בו. עברו לא ניכר בו. לדוגמה, בין שורדי שואה יש כאלה ששיקמו את חייהם, הקימו משפחות, בנו עסקים ולא ניכרים בהם סימני טראומה. לעומתם יש  כאלה שהטראומה מלווה אותם כל ימי חייהם.

תרבות לומדת מפתחת תערובות של השפעות מאנשים אחרים ומהזדמנויות דינמיות מרתקות. התבוללות היא בעיני תהליך ידידותי של למידה ושינוי. בני האדם המשתנים מותקפים במיוחד על ידי הטהרנים, אילו שמקפידים לא להשתנות. הם מותקפים על ידי הדתיים השמרניים. גם הזמרים המזרחיים, שהחלו לשיר לא רק שירים אתניים אלא שירי ארץ ישראל, מגונים ומכונים “משתכנזים”. כאילו התקלקלו. בעיני – הם התפתחו.

פוליטיקה של זהויות ומגדר היא, לדעתי, מגושמת עד מגוחכת. כל יבחוש  מניף דגלון ודורש שוויון זכויות, דורש שהעולם יתאים את עצמו למגבלותיו, שיהיה שווה לכל האחרים, ללא אפליה וקיפוח. אבל בעצם הוא מתיר לעצמו להכביד על אחרים שאנוסים לקבלו. לדידו, מותר לו להתנהג כמו פעוטות, היתר שראוי שיתקיים רק עבור תינוקות ופעוטות שעדיין שאין להם יכולת להתחשב באחרים.

 

רפלקס ההדיפה המגושמת

כאן יצרתי אולי את המושג הקשה ביותר לעיכול: “הדיפה מגושמת”. הוא קשה, כי הוא כמעט הפוך ממה שהאדם מרגיש. לדוגמה, אדם שחש שנאה לאשתו ויש לו נימוקים לכך. היא מעצבנת אותו. ואילו אצלי הוא נחשב כמי שיש לו יותר מידי אישה. אילו היו לו  יכולות אהבה משובחות יותר, מן הסתם היה נהנה מאשתו ולא שונא אותה. מאידך, אם היה מגלה שהיא איננה אוהבת אותו, היה בוחר מישהי אחרת שיכולה לאהוב אותו, או שתלמד לאהוב אותו.

סיטואציה כזו יכולה להוליך לשני מסלולי שינוי אפשריים. בני זוג שהיו מסוכסכים, אך הם גם למדנים, ישקיעו מאמץ וילמדו זה את יכולותיו של זה וירחיבו את עולמם וייהנו יותר מהבילויים הזוגיים. ואילו אלה שאינם למדנים יצמצמו את נקודות החיכוך שיתאימו ליכולות המוגבלות שלהם. כלומר, יהיו הרבה פחות ביחד, כי יש להם רק כושר חלקי לזוגיות.

דרושה משמעת מחשבתית אדירה כדי להבין היכן חשים עוינות, משום שאנו נחשפים לגירוי חזק יותר. כדי להדוף את הגירוי, למשל להבין שהדרת נשים נובעת מעודף גירוי, נוקטים סרבני הלמידה תגובות אלימות. גבר שיש לו יכולת לאהוב ולהכיל את חבילת הגירויים שמהווה האישה, ייהנה מחברתה ולא יהדוף אותה מעל פניו.

 

הנחות יסוד

מי שלא מקבל את הנחות היסוד של חשיבה במושגים של יכולות ומצבי חיכוך עם גירויים שונים, יתקשה לקבל את ההמשך (הלקסיקון של החשיבה הידידותית מצוי באתר friendship.co.il). זאת כי כל מה שאומר להלן ייתקל במה שטמון במוחם של בני האדם כתכנות שאיננו נגיש למשא ומתן. במיוחד את מה שיש לי לומר על הדתות ועל הפילוסופיה הפוסט-מודרנית.

 

פרדוקס הטיפול הפסיכולוגי

ידוע שכשליש מילדי הגן נשארים עוד שנה בגן משום שהם לא בשלים לעלות לכיתה א’. ובכן, להוציא מקרים בודדים זוהי גישה מאבחנת מגושמת ומזיקה. הילד שעדיין לא למד אותיות – נשאיר אותו עוד שנה בגן הילדים כדי שלא ירגיש נחות בהשוואה לילדים בכיתה א’. איזה קשקוש. וכי הוא לא יגלה לאורך השנים שהוא כל הזמן מדדה אחרי בני שכבתו? מנציחים אותו כמוגבל במקום לטרוח וללמד אותו קריאה וכתיבה. רכישת יכולות היא זו שמעניקה ביטחון, וזה אפילו לא קשה. אגב שעשוע הילד לומד לקרוא ולכתוב אותיות ומילים; אגב שעשוע הוא לומד חשבון. כל מה שדרוש על מנת לשלוף אותו מגיל התינוקות הוא ללמדו להתחשב בכך שיש עוד ילדים מלבדו.

הורים שהגיעו אלי לדון בשאלה האם להשאיר את הילד בגן שנה נוספת, או להעלותו לכיתה א’, קיבלו ממני המלצה חמה להעלותו כיתה. בין סוף שנת הגן ותחילת הלימודים בכיתה א’, יש די והותר זמן לצייד את הילד ביכולות הדרושות; להעניק לו ביטחון שהוא יכול, כמו רוב חבריו, ואם דרוש ניתן להשלים את החסר בחודשים הבאים. דוגמה זו היא כשל חשיבה והיא מצויה בעוד תחומים.

ההטבות שמוענקות ללקויי למידה במערכת החינוך רק מנציחות אותם כנכים. מתחשבים במגבלות במקום לחזק את כישורי הלמידה שלהם. מטעים אותם לחשוב שהמציאות תתאים עצמה אליהם בעתיד, מה שבהחלט איננו נכון. אכן, במקומות עבודה גדולים ומורכבים יש תפקידים שמתאימים לבעלי נכויות קשות יותר מאשר לבעלי יכולות. אך במקומות העבודה בהחלט לא יסכימו לקלוט בתפקידים חיוניים אנשים שיכבידו על המערכת במקום לתת שירות אמין. [מלבד אולי, משגיחי כשרות רבים מיותרים ומכבידים על בעלי בתי מלון והארחה, בעוד מפקירים שתחום הבנייה למשל עתיר תאונות כי חוסכים במשגיחים.]

            תהליך הפקת שינוי אינו מתרחש על ידי טיפול פסיכולוגי, אלא על ידי לימוד תרבותי. פיתוח יכולות וערוצי ביטוי שונים הם שמניבים את השינויים הרצויים.

כשל החשיבה במערכת החינוך מצוי גם בפוליטיקה. ההטבות שש”ס מעניקה למוגבלים נועדה להנציח את מוגבלותם, במקום לתגמל דווקא את האנשים שמחוללים שינויים. בדומה לכך, החרדים מקבלים תמיכה שמתירה להם לא להשתנות. אדרבא, אלו שבכוח עצמם מחוללים שינויים, למשל טורחים להשכיל את עצמם ולא מסתפקים בתורה, נשים שלומדות, צעירים שמתגייסים לצבא, ועוד, מותקפים וכמעט אינם מוגנים על ידי המדינה.

בדומה לכך, גם התמיכה העצומה ברשות הפלסטינית, בהיקף של מיליארדי דולרים, רק מנציחה את מחנות הפליטים. זאת במקום להתנות את התמיכה בשינויים של מערכת החינוך ולהפנותה דווקא לאלו שמחוללים שינויים, לעזור לאלו שחדלים להיות פליטים ובונים את חייהם. זהו כשל בחשיבה כי ניתן היה לחולל שינויים גם בתחומים המורכבים והמסובכים הללו.

 

יצירת שינוי אצל מכורים כרוניים

רוב האנשים מבלבלים בין להעביר את הזמן לבין להפיק סיפוק ממתן ביטוי ליכולותיהם. וכך, צפייה בטלוויזיה נחשבת לבילוי. ועדיין עדיף הבילוי הזה על פני בילוי בסבל. הרוב מאמינים שהם משתוקקים שיהיה להם טוב, אבל, אירוע מסביל, אפילו קליל, כמו תקר בצמיג ממלא אותם בחוויה שמביסה כל הזדמנות של בילוי בהנאה כלשהי. אני חושב שמרבית האנשים מתמכרים לפורקנים שליליים, כי בשביל לסבול לא צריך לטרוח בכלל, ואילו בשביל ליהנות יש ללמוד כל הזמן.

באחד מספרי “שינוי ידידותי” השתמשתי בדוגמת הגיטרה שאני מרבה לנגן ולשיר עמה. כמה הייתי צריך לטרוח בשביל להפיק הנאה מהכלי הזה. ועכשיו, תארו לעצמכם כמה בן אדם צריך להשקיע וללמוד בשביל ליהנות מהחיים? ליהנות מעבודתו, מבת זוגו, מילדיו, מתחביבים שונים… ומכל מכמני התרבות המצויים בשפע.

סתם החלטה לא תניב שינוי; רק אם יכולות אחרות יועלו לדרגה של הנאה ממכרת, תוכלו לחדול מפורקן שלילי, מכעסים ועלבונות, מבילוי בדאגות, מעישון, מאכילת יתר, מהימורים ומסמים. נקודת התורפה היא בכך שעד שתרכשו יכולת חדשה, או עד שתקדמו יכולת שמצויה בכם, הפורקן השלילי יקדים אותם כתגובה לגירויים. להבליג ולהתאפק – לא יעזור. להיפך, התאפקות גוזלת מהאדם המון כוחות ולבסוף הוא נכנע ומתקיים פורקן שלילי אפילו חזק עוד יותר.

על כן דרושה תחילה ערכה של עזרה ראשונה, והכוונה לפעילויות שמעניקות תמורה מיידית, לא שלילית. אדם מלא בחרדות או בדיכאון. המטפלים דנים בכך ותוהים מה מקורם, ובכך, גורמים לו לבלות עוד יותר בחרדות או בדיכאון שנים רבות. זה ממכר. החיים נדחקים לשוליים בגלל הבילוי הזה. בחשיבה ידידותית, נדרוש ממנו לעשות בריכוז רב ובהתמדה עיסוקים תרבותיים אחרים. ברגע שהם יוטענו באיכות בידורית טובה, יתחולל שינוי מבלי שהתעכבנו לטפל בסימפטומים. עקפנו אותם.

 

דוגמה לטיפול במכת התרבות – ההתמכרויות

נתבונן לדוגמה בהפרעות אכילה. משמעותה שלאדם יש איזה באג במוחו שגורם לו לבזבז המון חיים על אכילה ובליסה, נניח ארבעים אחוז מהאנרגיה ומהזמן שלו. באים המטפלים והדיאטות למיניהן ומבזבזים לו עוד ארבעים אחוז בטיפול בבעיה. כך האדם מבזבז את ימיו על אוכל או על הימנעות מאוכל. נשארו לו אחוזים בודדים פנויים לחוות פה ושם רסיסי חיים. אני עוקף את הבעיה. אסרב בכלל לדבר על הנושא הזה. אדרוש ממנו את כל שאר הזמן שפנוי מאכילה להוספת יכולות מרתקות וממכרות, והללו ידיחו בהמשך את המקום של האוכל לשוליים. הוא ישיל קילוגרמים מבלי שאנחנו בכלל עוסקים בכך. התרופה היחידה להתמכרויות היא אפוא לא גמילה אלא התמכרות חזקה יותר לדברים ידידותיים ולא מזיקים.

אציע טיפים לעזרה ראשונה. לפני שנלך לשינוי זהותי עם תמורה ארוכת טווח, יש להביא את האדם מהר למיטבו. בהליכה, בריצה – יש שקט בגוף כמה שעות. עדיין אין שינוי אבל יש הטבה לכמה שעות. טניס טוב עוד יותר. אני מעדיף ספורט משעשע. פינג פונג, מטקות, מפעילים את הגוף ואת המוח אגב שעשוע. סקס נותן תמורה כזו; חמש דקות עבודה וכמה שעות שקט בגוף. יש דברים שנותנים תמורה מיידית; עדיין לא שינוי, אבל גם לא פורקן של סבל.

עכשיו אפשר לדבר על הזהות של האדם ועל שינויים ארוכי טווח. יש אנשים שמשוכנעים שאם יהיה להם כסף, יהיה להם טוב. בשביל להיות מאושר לא צריך כסף. צריך שכל. ים זה בחינם, מין זה בחינם, קריאה ומוזיקה, שקיעה זריחה, הנאה מאנשים. איבר החיים זה המוח. בגילי המופלג, אם הייתי מתעקש ובוחר בטניס אין סיכוי שיהיה לי טוב. רק תסכול. לעומת זאת, כתיבת ספר אינה קשורה בגיל.

            אני חוזר לטכנולוגיה של הפקת שינוי: אני תובע מהאדם, לזמן מה, את כל הזמן הפנוי שלו, או היכולת הפנויה שלו, כדי לעשות שיעורי בית של בית ספר לידידות. בינתיים הוא ימשיך להיות משועבד להתמכרות שלו. נוסף על כך, ולא במקום, שותלים בימים ובשבועות הבאים כמה עיסוקים זה לצד זה. לאחר זמן מה עושים מעין הנהלת חשבונות קטנה. מגלים היכן מצויה יכולת טובה יותר או מספקת יותר, בהשוואה לשאר היכולות, ומכאן מבצעים צמצום מרבי. לדוגמה, מישהו ממלא את הזמן שלו כך שפעם בשבוע הוא לומד ברידג’, פעם בשבוע, קרמיקה, פעם בשבוע נגינה, פעם בשבוע… וכן הלאה. והנה מתברר אחרי כמה שבועות שהיכולת שלו בברידג’ מתפתחת ומאפשרת לו ליהנות מהמשחק, ואילו בקרמיקה הוא עדיין מדשדש ולא נהנה מזה מי יודע מה. אם כך,  נוותר אולי על הקרמיקה ונכפיל את מינון הברידג’.

 

האם גם עבריינים נתונים לשינוי

מגבלות החשיבה הרווחת גורמות לכך שיש מעט מאוד שינויים אצל עבריינים. וזו החמצה. כי ניתן להפיק הרבה יותר שינויים. הכלא מהווה הזדמנות מיוחדת לשינוי. לרוב מסתפקים בשקט, ושהאסירים יקיימו נהלים מסוימים. אסיר שיושב בתא וקורא תהילים כל הזמן נחשב לאסיר טוב. כשאחד כזה יוצא מן הכלא לחופשה ונחשף להמון גירויים שמטריפים אותו, הוא עלול גם לרצוח. מי שמתפלל כל הזמן, יש לו כושר לבית הכנסת בחיכוך עם דומים לו, והוא מוגבל וחייב להדוף את מה שלא מתאים לו. ההסתגלות לתנאי הכלא איננה ראייה למה שצפוי במבול הגירויים בחוץ. היו מקרים שאנשים שהיו מאושפזים, או כלואים, קיבלו חופשות בהתאם לנהלים, ובחופשה רצחו או התאבדו. לפסיכיאטרים ולרשויות הכלא אין שום הסבר לכך. כולם מופתעים, כאילו שאי-אפשר היה לצפות מראש את האירוע ולמנוע אותו.

אצלי הכלא הידידותי היה דומה יותר לקאנטרי קלאב, שבו מתגמלים את אלו שמשתתפים בעיסוקים המוליכים לשינוי של זהות; אלו שאחרי השחרור מהכלא יהיו אנשים מפותחים יותר, שיעדיפו עיסוקים אחרים על הפשיעה. אני מדבר אם כן על שינוי ולא על שיקום. בעבר הרחוק עבדתי בטיפול בעבריינים. והייתה כייסת אחת, כישרונית וזריזת אצבעות. במוסד שהייתה סגורה בו היה עליה ללמוד תפירה, כאילו שאם תדע לתפור תשתקם. וזו שטות גמורה. היא יכולה לכייס בצפיפות של התחנה המרכזית בחמש דקות אלפי שקלים. למה שתסכים לעבוד במתפרה יום שלם בשביל כמה עשרות שקלים? אני התייחסתי לכישרון שלה וליכולת שלה בלי סד השיפוט, וכיוונתי אותה לתעל את כישרונה לבידור. היא הפכה לקוסמת בדרנית מול קהל. אני הייתי המעריץ הראשון שלה.

ומילה על המשטרה. המשטרה נמצאת תמיד בפיגור אחרי העבריינים. ובאמת איך אפשר לחשוב שאנשים שמתנהלים על פי החוק יוכלו להביס אנשים שאינם מוגבלים על ידי שום חוק? הפשע לא משתלם? מה פתאום. משתלם ועוד איך! הנהלים, והמתנהגים על פי הנהלים, צפויים לחלוטין. מפיקים לקחים רק באיחור ומגיבים למה שכבר קרה. העבריינים צופים בנהלים ומייצרים פרצות רבות, והם היוזמים. המשטרה מדדה אחריהם; היא אינה חרוצה כמו העבריינים. עד שלא יקומו שוטרים שיהיו להוטים ללכוד עבריינים, כפי שהעבריינים מכורים לאדרנלין של מעשה העבריינות, לא יהיה שינוי. אני הייתי מגייס למשטרה דווקא עבריינים לשעבר. כאלו שעברו שינוי והם מעמידים את כישרונם לטובת הציבור. כיום מרבית השוטרים עמוסים בתילים של נהלים שמגבילים אותם להיות פקידים רובוטיים בטיפול בדוחות תנועה ופחות בשירות יצירתי המגן על הציבור.

 

חיבור בין דת על בסיס איסורים והפחדות מאגיות ובין השלטון

במקום אתיקה המבוססת על דיכוי היצר ועל חישוק האדם על ידי מגבלות ונהלים – נלך לקראת אתיקה המבוססת על יכולות.

רבים משוכנעים שהדת הינה תשתית חיונית לפיתוח אדם מוסרי, והיא נחשבת עד היום רצויה על מערכות השלטון כאמצעי המוליך את בני האדם להיות צייתנים ומקבלי עול. אך המחיר של חינוך דתי קפדני הוא אדיר. מצליחים להכחיד המון רצונות ומדחיקים את התשוקות תוך כדי עיסוק כפוי בנהלים ובחובות. לאדם הדתי אין יכולת להתייחס למצבים שונים במציאות ולהחליט כיצד להגיב. הוא חייב לפשפש במוחו מה מותר ומה אסור, או מה הדין. לשבץ את האירוע באחד מסעיפי השולחן הערוך שבראשו, או לפנות לעצת רב.

אם לא היו אומרים שפיקוח נפש דוחה שבת, היו לא מעט אווילים שהיו רואים אדם גוסס ולא עוזרים לו כדי לא לחלל את השבת. היה צריך לציין עבורם בפירוש שזה חוק מחייב. ודאי שאין מה לדבר על רצונות, על חופש בחירה. המוח מחוק ולא קל לעורר אותו.

מרחב התמרון היחידי אצל המוגבלים הוא רק בין כמה חובות ואילוצים. למשל, אם אמא שלך בבית חולים, את/ה חייב/ת לטפל בה ולסעוד אותה בחוליה. יש לך אליבי בדוק. ויש לך היתר לא ללכת לבקר קרוב רחוק יותר, שגם הוא חולה בבית חולים. וגם אז מן הסתם תחוש/י אשמה ואולי גם תכה/י על חטא. אך בוודאי שאין כאן מקום לשאול את עצמך מה היית רוצה לעשות, או מה היית בוחר/ת לעשות. זו דוגמה לכך שמרוב שינון של נהלים וכללים, האדם מפסיק לחשוב. ואם הוא נתקל בסוגיה, המוח שלו עסוק בלמצוא ציטוט מתאים לה. השולחן ערוך פגע קשות במוח היהודי. אי-אפשר להכניס את החיים אל תוך סד של תקנות ונהלים. כשעושים זאת ניטל כוח המחשבה. ניטל השכל.

שגויה בעיני גם החשיבה האבחונית הפסיכולוגית והפסיכיאטרית, שמבוססת על ליקוטי סימפטומים ומיונם בספרים עבי כרס, במקום לאתר את היכולות של האנשים, בעיקר את יכולת הלמידה שלהם. כי בעיני הסימפטומים הינם תופעות לוואי בנקודות החיכוך בין היכולות לבין סביבת הגירויים שיוצרת תופעות לוואי, לעיתים קשות, ותגובות של הדיפה מגושמת.

אמונות דתיות ומשאלות דמיוניות מצויות בשפע בכל מקום. מתי הן הופכות למקור של סכנה לשפיכות דמים? בדרך כלל, אדם מוגבל מפליג בדמיונו ללא כל הגבלה. בחלומותיו הוא יכול להמריא עד אין סוף. בעל יכולות שמחובר היטב ליכולותיו ממעט לשגות בחלומות. חלומות הילדות שלו הופכים לרצונות, החופפים בדרך כלל את יכולותיו ואת נתוני המציאות המאפשרים את מימושם. מי שלא עבר תהליך התפתחותי ממושך ועמוק, ולפתע מצטייד באפשרות לממש את דמיונותיו בצורה המגושמת והבוסרית שלהם, עלול להפוך לסכנה.

לדת יש כמובן הרבה גוונים וצורות שאותן אדרג להלן בהקבצות גסות.

            קבוצה אחת, טוב לה ביותר להימצא בגטו מוגן. אנשים אלה הם כקריקטורה אנתרופולוגית שצריך להזינם ה בזהירות ובקפדנות רק במה שמתאים להם, כמו דגיגים באקווריון. הם אינם יכולים להתקיים אלא במציאות המותאמת להם. הם סרבני למידה וחייבים להדוף כל מה שאינו מותר להם. החילוניים התקנאו בדתיים והם ייצרו אוקיינוס של נהלים שבין כך אין אפשרות לאכוף אותם והם אינם מותאמים למציאות; נהלים שהופכים כמעט כל אדם לעבריין. אך ככל שאנו מעמיסים על המוח יותר ויותר תקנות והלכות, התודעה מוכוונת באופן קדחתני לדעת מה נכון ומה לא נכון, מה מותר ומה אסור, עד כדי כך, שלא נותר לה תקציב נפשי להתייחס למציאות, כלומר, להגיב לשדה הגירויים שאנו אפופים בו.

קבוצה אחרת, דתיים מן הציונות הדתית, מצוידים בהרבה יותר יכולות בהשוואה לחרדים, המאפשרות להם לחיות ולהשתלב בחברה חילונית. יש להם השכלה רחבה וצבעונית יותר, הם צופים בקולנוע, הולכים לים, ועוד. הם לא מוגבלים כמו החרדים שחייבים להתאים את המציאות לעולמם. כלומר, יש להתייחס בפירוש למינונים של הדת בסך כול הזהות.

עם זאת, מצויים בהם גם בעלי אמונה לוהטת, שנראה להם כי נוצרה הזדמנות היסטורית להקים את מלכות הבית השלישי, מימוש חזון ארץ ישראל השלמה, ארץ התנ”ך, ארץ היהודים בעלי צביון דתי; מיזוג של דת ולאום. אצל בעלי אמונה האלה קיימת מגמה של אקטיביזם קיצוני, ובניגוד למרבית המאמינים יש להם יש גם תחושה של יכולת להגשים את אמונתם. פה ושם יש אצלם סממני מיסטיקה, קירוב הגאולה וביאת המשיח. רובם יוצאי צבא, לוחמים נועזים המוכנים להילחם על מה אמונתם.

כאן, טמונה הסכנה העיקרית. לא האמונה כשלעצמה, ולא יכולת הלחימה כשלעצמה, אלא החיבור בין שניהם. בדיוק כשם שבכימיה מרכיב אחד בתרכובת כשלעצמו איננו נפיץ אלא צירופים של מרכיבים שונים, כאן החיבור שבין חסידי האמונה ובין יכולת הלחימה והשימוש באמצעי לחימה הופך מסוכן לסביבה המנסה לקיים אורח חיים דמוקרטי.

הסכנה הזו איננה נחלתה הבלעדית של הדת היהודית. המוסלמים חסידי דע”ש מחסלים את כל מי שלא תואם את אמונתם. אם נבדוק נגלה שהמדינות המפותחות יותר בעולם הולכות ומתפייסות זו עם זו. עוד לפני כמה עשרות שנים ארצות אירופה לחמו זה בזה. כיום קשה לדמיין שהן ישובו לגייס המון צעירים להרוג את הצעירים במדינה השכנה. יש להן יותר ויותר אינטרסים משותפים מכדי לקלקל אותם על ידי מלחמה כוללת. היכן ישנם, עדיין, מוקדי שפיכות דמים? רק במקומות שנותרו בהם תחושות לאומניות או דתיות חזקות בלוויית כוח צבאי.

גם אנו חשופים לסכנה מידית, של התלקחויות דמים. ברוב החברות המפותחות נוצרה מזמן הפרדה בין דת ומדינה. אנו נותרנו בין המפגרים במשפחת העמים. אנו והמדינות המוסלמיות.

לכך יש גם להוסיף את נזקי הפילוסופיה הפוסט-מודרנית. אמנם בצדק קטלה את האמיתות המגושמות  והעתיקות, אך היא המירה אותם בנרטיבים רבים ושונים והעניקה להם מעמד של שוויון. כאילו שאין דרך להשוות ביניהם ולדרג אותם. מיתוס השוויון הוא מן התעתועים האווילים ביותר. ברור מאליו שבני האדם אינם שווים ואינם יכולים להיות שווים; כל אחד מצוי בשלב התפתחותי אחר. אין אפשרות להבטיח שהיכולות של כל האנשים יהיו זהים בכל רגע נתון. בצפיפות החברתית הקיימת ניתן למצוא אנשים חלשים ואנשים חזקים, אנשים בתחילת דרכם, ואנשים בשיאה. כל אחד לפי יכולתו, ולא למעלה מזה. הסיסמאות הטוענות שהכול שווים הן דמגוגיה ותו לא. כל אדם אמור למצוא את נתיב חייו בגבולות שבין יכולתו מצד אחד ומרחב ההזדמנות מצד שני. אם תיתן לשחקן טניס מתחיל, המכלה את יכולתו אחרי שעת משחק אחת, רשות להשתמש במגרש הטניס ליום שלם , לא נתת לו דבר. כלומר, משום שאין שוויון במצבי הצבירה של בני האדם, אין גם שוויון בהזדמנויות. כל אחד יכול לגזור מתוך אוקיאנוס הגירויים בעולם, רק את מה שהוא יכול.

כאשר פגשו החיילים האמריקנים והסובייטים את שלדי האדם במחנות הריכוז, הם גרמו למות רבים מהם בכך שהציפו אותם במזון בכמויות שהיו מעל יכולת העיכול שלהם. כך גם ביחס לזכות בחירה ושיתוף בקבלת החלטות והכרעות. האם תתייעץ באותו אופן עם אשתך ועם בנך בן השנתיים באיזו עבודה לבחור? כשתשקול את נושא העבודה, קיומו של בנך ייכלל בין שיקוליך, אך אין להניח שתטיל על כתפיו הקטנות החלטה מעין זו, כאשר הידוע לך היטב כי יכולתו מסתמכת באפשרות הבחירה בין שני מינים ממתקים, ואולי גם זה לא.

 

דמוקרטיה פסיכוטית או – לא הכול דמוקרטיה.

 למשל, בלונדון חייבים לנהוג בצד שמאל ולא כל אחד כפי שהוא רגיל בארצו, או כפי שיתחשק לו.

מה שמדאיג אותי לגבי ישראל וגם לגבי העולם הוא ההיתר לא ללמוד ורפלקס ההדיפה המגושמת בנקודות החיכוך. למשל, התופעה של  קליטת מיליוני פליטים באירופה, שמאפשרים לתרבותם להתקיים ללא התערבות, במקום לאכוף עליהם שינוי, היא תופעה פסיכית. מי שמגיע ללונדון חייב לנהוג בצד שמאל, חייב ללמוד את שפת המקום ואת תרבות המקום כדי שיוכל להשתלב בעתיד, ויתירו גם לקיים פולקלור נוסטלגי פנימי. השינוי הזה הכרחי, כמו שאתא-תורק כפה שינויים תרבותיים על טורקיה כדי לשלבה באירופה. כיום, כשקולטים את הפליטים באירופה לפי תפיסות רב-תרבותיות והתקינות הפוליטית, מטריפים אותם. הם אונסים ורוצחים, ושונאים את התרבות המארחת. אלו שאינם למדנים הלומדים ומושפעים מן התרבות שהם היגרו אליה, חייבים להדוף את מה שמכביד עליהם. אם רק יצברו יכולת ובלהט הדתי שלהם הם מאמינים שיאגרו יכולת כזו עד שישתלטו על הכופרים. צורך כפוי בהדיפה פלוס נשק גרעיני, מהווה סכנה לעולם כולו. בינתיים באירופה עולה הימין שאף הוא קיצוני, כדי לבלום את עליית כוחם של המהגרים. וגם הקיצונים הללו עלולים להשתמש באמצעים קיצוניים המוניים. הסכנה טמונה תמיד בשידוך של הדיפה מגושמת עם יכולות בלתי מוגבלות. למשל, היטלר כשלעצמו היה סתם עוד אנטישמי קטן. ברגע שהיו ברשותו אמצעים כבירים של כוח אדם וטכנולוגיה מתקדמת, נוצרה שואה. גם לעם היהודי וגם לעמו שלו.

 

הפוליטיקה של זהויות מתעלמת מיכולת הלמידה המופלאה של בני האדם. היא פוגעת בעיקר באנשים שהיא מתיימרת להגן עליהם.

הפסיכולוגיה מאבחנת וממיינת בני אדם לטיפוסים. גבר אישה. לבן שחור. סטרייט הומו. מזרחי, אשכנזי, ועוד. מסווגים וממיינים כמו שממיינים סוגים של תפוחי אדמה או ציפורים. בטבע, היכן שהשינויים האבולוציוניים נמשכים זמן רב – מגדיר ציפורים או מגדיר צמחים יכולים להיות עדות נאמנה ארוכת טווח למה שמצוי בטבע. אך מיון אנשים מתעלם מהעובדה שהם יכולים להשתנות מאוד ובמהירות.

            זהות פרטית או מגדרית מהווים הכבדה על בני האדם. ההכבדה המותרת רק לתינוקות, שהם באמת אינם יכולים לשאת בנטל עצמם והדאגה להם מוטלת על מבוגרים בסביבה, הורים ושמרטפים. ובחברה מתורבתת מתירים הכבדה גם לנכים קשים ולקשישים מופלגים. להזכירכם שבספרטה העתיקה היו נפטרים מהם, ואת האסקימואים הקשישים היו משאירים את בשלג, טרף לדובי הקוטב.

הפוליטיקה של זהויות מתירה לכל ארחי פרחי להכביד על שאר החברה במקום לחייב למדנות ושינוי.

מי שמעיד על עצמו שהוא יהודי בראש וראשונה, או מזרחי, ועוד, מעיד על עצמו שאין משהו אחר בולט בזהותו. אחרת היה מגדיר את עצמו על פי עיסוקו, היותו בן זוג, הורה לילדים ובעל כישרונות, ורק אחר כך מציין את דתו או את העיר שבה הוא גר.

            זהות הנבנית מתוך יכולות הינה ייחודית ומיוחדת. כאשר לא מדחיקים את היכולות, ובמיוחד את יכולת הלמידה המופלאה, יש לנו כל הדרוש כדי ליצור זהויות צבעוניות ומגוונות בלי להכביד על אחרים. מאגר היכולות במצבי צבירה שונים אצל כל אדם הם שמעניקים לו את המיוחדות האישית. בדומה לפיתולי טביעת האצבע, אין שניים זהים לחלוטין, גם אם הם חשים כמו שני אפונים בתרמיל, או כנשמה אחת בשני גופים.

אולם המגמה הרווחת היום הפוכה לקידום יכולות. להיפך, יש התקפה רבתי על בעלי היכולת, והזדהות עם כל חלש; מגמה של מתן הטבות לכל מאן דבעי, עד שכדאי להיות מוגבל במשהו. יש סחף של אין ספור מגזרים שתובעים לקבל הכרה בזהותם המיוחדת והנבחרת, לצד רצונם לחוש שווים לאחרים. והסביבה אצה רצה לרפד אותם בתפוחים. בכך הם מעניקים למשרתים אותם הרגשה נפלאה של מוסרנות וטוהר.

כדתל”ש הטעם הזה מוכר לי. אמירת הברכות וקיום המצוות מעניקים הרגשה נפלאה, שאתה בן אדם טוב ותמיד תמיד יש מישהו ששם לב אליך. לא כמו ההורים העסוקים שלך שחבל לטרוח עבורם. האל, בכבודו ובעצמו רווה נחת ממך. ואדם שאיננו דתי, שאין לו ספרים עתיקים והלכות סדורות ומפורטות, יקיץ משנתו ומיד יחפש לעצמו לעשות מעשה טוב. למשל, יעצור בהפגנתיות מודגשת לפני מעבר חצייה דהוי ולא מרומזר, כדי לאפשר להולך רגל לחצות את הכביש ללא דיחוי. הוא  יגרום מאחוריו לפקק אדיר של נחפזים עצבנים, אבל מה זה חשוב. העיקר שהשיג לעצמו את נהרת הסיפוק מהמעשה הטוב.

 

דברי סיום

החינוך לערכים כשלעצמו, אם אינו מלווה בטיפוח יכולת ידידותית, איננו יעיל, כשם שהמחאה אין לה ערך אם אין לה כיסוי. “ואהבת לרעך כמוך” ו”מה ששנוא עליך אל תעשה לרעך” – אלו ערכים המצויים בניסוח זה או אחר בכל הדתות. אך אם לא מטפחים מגן הילדים את היכולת הידידותית באופן מעשי ורצוף, לא יעזרו ערכים. רק כאשר מגיל צעיר ככל האפשר נפגשים בנים ובנות, אשכנזים וספרדים, יהודים וערבים, דתיים וחילוניים, הם מתפתחים כבעלי יכולת לסובלנות. לעומת זאת, כאשר מישהו גדל בחברה צרה ומוגבלת, הוא אינו יכול לשאת נוכחות אחרת, והשנאה והתיעוב כלפי האחר הם תגובותיו הצפויות, לעיתים אף בלתי נשלטות.

לדעתי, חייבים להקדים במהירות את פיתוח יכולת הלמידה שלנו להכיל את שאר בני האדם על הגלובוס המצטופף והולך, במהירות. כי החיכוך המכביד המתקיים  בצפיפות הגוברת והולכת, אם הוא יקדים את יכולת הידידות שלנו, קיימת סכנה של שימוש באמצעים סופיים. אמצעי השמדה המצויים ברשות האומות יכולים להפוך את העולם כולו לאבק. היכולת לידידות איננה משאת נפש רומנטית דביקה ומתקתקה, אלא הכרח קיומי, מצרך חיוני להישרדות.

            בתרבות הלומדת, כל העולם הוא מכללה אחת גדולה. תמיד יש ממי ללמוד ותמיד יש גם את מי ללמד. יש שפע של הזדמנויות לעסקאות ידידותיות.