אזלת היד שלי ממררת את חיי. שוב עלה בחדשות מקרה של הורים מודאגים וחברת כנסת שרוצים לחוקק חוק שיאפשר לכפות אשפוז על החולה כדי להציל את חייה.
בעבר, יצא לי להתערב בזה והתוצאות היו שינוי גדול ובזמן קצר מאוד. וזה אפילו לא קשה במיוחד. די, אם אצל אחד הצדדים, ההורים או הנערה, יש ולו קמצוץ של שכל. זה הכל. אבל זה דורש כיוון לגמרי הפוך מן הגישה הטיפולית הנפוצה.
כתבתי על כך בכמה מספריי.אבל גם הם אזלו. המוציא לאור שלי שהיה גם חבר, אריה ניר, נפטר לפני כמה שנים. ילדיו שירשו את ההוצאה לאור לא ירשו את היכולת החברית שלו. וכך הספרים שלי אזלו.
יש כמה עשרות אלפי אנשים, בעיקר נשים שלוקים באנורקסיה קשה. מרבית הטיפולים אינם יעילים ואילו שלא מתו, מבלות במחלה שנים רבות. קשה לי עם זה כשאני יודע שזה נתון לשינוי מהיר ויעיל.
הגישה הטיפולית הרווחת במקרים של אנורקסיה קשה היא הזנה בכפיה, במסגרות סגורות. וכיום יש פניה בכנסת לחוקק חוקים שמאפשרים את הכפיה הזו.
תמוה בעיני כיצד הגישות הטיפוליות נשארו תקועות במה שאינו יעיל. מכנים את זה מחלה קשה, לא משום שקשה להפיק שינוי, אלא משום שהם לא מצליחים לרפא. והם לא מצליחים לרפא משום שהם לא משנים את הגישה שלהם. זה כמו שחושבים שמתמטיקה היא מקצוע קשה. זו שטות גמורה. מתמטיקה קשה רק לסרבני למידה, או לממש מפגרים. היא הרבה יותר קלה מפילוסופיה.
אז מה אפשר לעשות עם אנורקטים?
כאן, אגיש את זה בקיצור.
הגישה שלי לאנורקסיה היא ממש הפוכה. ראשית אסור להקשיב לתיאורי התוכן של ההגיגים של האנורקית או של האמא. נוצר דפוס של בילוי שממכר את כל הלוקחים בו חלק. והם צפויים לחלוטין. למה לתת להם במה לקשקש? האמא תגיד שהיא דואגת. והנערה, או תקשקש משהו שקשור בדימוי העצמי שלה, או התנגדות לכפיה של האמא.
הבילוי הממכר הזה הוא מסוכן. כמו שאפשר למות מהתמכרות להירואין אפשר גם למות מאנורקסיה.
אבל גם הפסיכולוגים וגם הפסיכיאטרים מצטרפים לבילוי הממכר, במקום להשקיע בשינוי.
אני מתחיל עם ההורים. ומנסה לגרות אותם לשינוי, לא פסיכולוגי אלא תרבותי. העיסוק בדאגה, רק מגדיל את הסכנה. צעירות רבות הלכו אל מותן מתוך התנגדות לגורמי הטיפול. הורים לא יכולים באמת להיות אחראים לחיים של נערה. אין להם כלי השגחה כמו שיש במוסדות עם משמרות של עובדים. ואילו שכבר הגיעו לאשפוז, ההורים בדרך כלל, הפכו לחלק מהצוות של המוסד ועסוקים בלדחוף אוכל לבת שלהם. שזה ממש לטמטם את הנערה כאילו שכשהיא מאושפזת כל העולם נעצר ומתאשפז איתה. אני אסרתי עליהם את זה. במקום זאת, הם התבקשו אגב, טיול עם שאר הילדים, לעבור לביקור קצר במוסד, לומר שלום ולהמשיך בדרכם. ליצור גירויים חזקים שתחשוק לצאת מהאישפוז.
מציע להורים לבלות כזוג, להרבות עם הילדים האחרים בבילויים שונים. ארוחות גורמה, מסעדות ועוד. ולא רק שהם מתבקשים להפסיק לדחוף אוכל לילדה שלהם, אלא שהם אוסרים עליה להשתתף בארוחות שלהם. כל זמן שהיא מתעבת אוכל, למה שיאפשרו לה לקלקל תיאבון לאחרים. שתאכל את הגרגרים שלה בחדר. אלו ששתפו פעולה, גילו שהנערה בהתחלה מתלוננת שמזניחים אותה, אבל אחרי זמן מה, מגלים שהיא גונבת שאריות של אוכל טעים מן המקרר. ואחרי עוד קצת זמן, מצטרפת לשולחן האוכל בתרבות של אנשים שנהנים מזה ולא נגעלים מזה.
כלומר, תוך זמן קצר, היא עוברת לתיאבון לאוכל. וככה גם הלאה. לא צריך טיפולים הורמונליים כדי להחזיר את הווסת. הנערה מסרבת לגדול אז למה שיהיה לה ווסת? כשהיא מתחילה לבלות עם חברים, ומתחילה להתייחס לבנים, הווסת מופיעה במהירות, בלי שום טיפול.
והנערות שהגיעו אלי, הופתעו מכך שאיני מעוניין להקשיב לתוכן של הבילוי המטומטם שיש להן עם האמא. מוכן לדבר איתן אך ורק, על למודים, עבודה, ובנים. אילו ששיתפו פעולה, תוך ימים אחדים, התחילו לעסוק בפעילויות שונות ומגוונות והאנורקסיה נעלמה.
טוב, זה רק על קצה המזלג. אודה לכם אם תשתפו את זה. במיוחד אם תדעו לאן להפנות את זה, אולי משהו יזוז בשטח.
