פעם, כשעוד הייתי דתי ולמדתי גמרא זכורה לי סוגיה המונחת על אדני ידיעת נפש האדם דאז.
המדובר בפיקדון נניח כדים, שהשאיר אדם אצל שכנו. וכשהוא בא ליטול את מה שהפקיד הלה מכחיש מכל וכל. פסקו שמי שכופר בכל, פטור משבועה. אבל מי שמודה במקצת, כגון, לא הפקדת בידי עשרה כדים אלא רק חמישה והנה הם, חייב להישבע על כך.
וכי למה? טענו אז, שלא חציף איניש לכפור בכל. היינו, בני אדם אינם יכולים להיות כה חצופים שיכפרו בכל. לעומת זאת, מי שהודה במקצת, אולי משקר, ועל כן תובעים ממנו להישבע על כך.
איזו תמימות.
כיום, ובמיוחד פוליטיקאים וללא כל מבוכה משקרים. ולא רק הם.
ועוד תמימות. בימים ההם לא היה ניתן להישבע לשקר. מי ששיקר בשבועה הסתכן שיחלה ואף ימות מאימת החטא הנוראי.
כיום אין שום קושי לשקר ואין שום קושי להישבע לשקר. 'בחיי אלוהים', 'בחיי אמא שלי' וגם עם יד על ספר התנ"ך. אין כלום ולא היה כלום.
