המשך מהפוסט הקודם

מנהיגים שעברו שינוי מהפכני.
בגין עבר שינוי אדיר בהפקת השלום עם מצריים. סדאת עבר שינוי עמוק. רבין
עבר שינוי עמוק ומרגש. בגין הותקף מימין. רבין נרצח. הסכם אוסלו היה יצירה מסנוורת וגדולה בכמה מספרים על רוב המוגבלים. ערפאת נרתע ושמר על חייו. רבין נרצח על ידי דתי שבוודאי אינו יכול אלא לראות את המציאות כמחילה אטומה של חפרפרת. החפרפרת לא תשתנה והמציאות שלה לא תשתנה.
השונאים מוטרפים משנאה דווקא כלפי הדומים להם. הסונים שונאים הכי הרבה את השיעים. החרדים שונאים הכי הרבה את החצר החסידית הסמוכה להם בבני ברק. כי אם הדומים להם שינו כמה פריטים הם עלולים להשפיע ולשבש את המסורת. שונאים ומתקיפים הכי הרבה את הרפורמים, שהם אמנם דתיים, אך מודרניים יותר. וחייבים לשנוא אותם כדי לא לחוש פיתוי מדגדג ולרופף מעט כללים מיושנים ולעבור גם כן שינוי.
בנט, שעוד לא לפני הרבה זמן היה שר דתות מוביל את קטר ההדתה האיומה והמטמטמת, והיום אני משתאה לראות אותו עובר שינוי מדהים. על כן הוא שנוא על חבריו לשעבר. אותי הוא מרגש.
אגב, המכונים "מזרחיים" שונאים את המזרחים שהשתכנזו, עוד יותר מאשר את האשכנזים עצמם. לא רואים אותם כלמדנים שמרחיבים את עולמם, אלא כבוגדים בשורשיהם.
הם מכחידים לעצמם את הגירוי האדיר שישנו בלמדנות וביכולת להשתנות, על ידי התחפרות והשתבללות במסורות הילדות שלהם. בעיני הם כאילו ונשארו עשרות שנים באותה כיתה.
אני הכי חרד למנסור עבאס שמשתלב בהוויה הישראלית. החברה הערבית מחסלת בשם כבוד המשפחה, על הרבה פחות מזה. הוא מטריף את דעתם של כל השאר. כי אם הוא יכול אז אולי גם כל הפלסטינאים עשויים לפנות משנאת ישראל לידידות עם ישראל ו"לעלות כיתה".
וישראל שנואה רק על ידי הערבים שעושים השוואות והפערים מטריפים אותם. אבל במקום ללמוד ולהתפתח הם שונאים ונשארים מפגרים מאחור.
ומילה על סילמן. אני לא מכיר אותה היטב, אבל היא בוודאי לא דוסית ממוצעת. וביחד עם בנט הלכה רחוק ממקורותיה החינוכיים.
שינוי איננו מתחולל בין רגע. זה תהליך שמשתרע על תקופה מסוימת.
הכי קשה זה פרק הביניים שבו האדם התחיל לצאת ממקומו אך עדין לא הגיע אל המנוחה ואל הנחלה. גם אצלי כשהתחלתי להתפקר ולהתנשל מהדת היו פה ושם רגעי חרטה ואשמה. עם חזרה לבית אבא ולבית הכנסת. אבל, עוד כמה ספרי פילוסופיה והדת הפכה לצינוק ילדותי ומעיק וכבר לא יכולתי לפנות לאחור. וכך השלמתי את השינוי המוחי והתרבותי שלי והרחבתי את עולמי שמאז רק המשיך להתפשט, כמו היקום כולו.
איך השתפנתי ברגע האחרון.
פעם מזמן, קצת אחרי הצבא, שקעתי בשיחה עם אחד המדריכים שעבדתי יחד אתו. התגייסתי לצבא, דתי והשתחררתי כפי שסברתי, חופשי מדת. תיארתי את זה בכמה מספריי. הייתי כבר אחרי "קורס אכילת חזיר" ובו למדתי ליהנות מאוכל לא כשר. הייתי אחרי קורס "חילול שבת" שלאחריו השבתות שלי הפכו לחגיגה של עושר תרבותי ועוד. ובכן בשיחה עם המדריך, אני הדתל'ש הייתי בעד נישואין אזרחיים ואילו הוא החילוני היה בעד נישואין דתיים לשמירה על המסורת. בסוף אמרנו בוא נעשה משפט חברים על הנושא. [כן, זה היה בילוי תרבותי בימים שלפני פרוץ הטלוויזיה והמחשבים לחיינו]. והתכנסנו ערב אחד, הרבה אורחים ועשינו משפט על הנושא. היה שופט. מיכה בלומברג לימים מיכה יינון. היה סנגור והיה קטגור והיו עדים.
ואני פישלתי. כשהחלטנו לעשות משפט, ובו רוב המשתתפים היו חברים דתיים בני כיתתי, חשתי שקשה לי לעמוד מולם כמו עורב בין יונים צחורות ולדבר נגד ההלכה הדתית. על כן, במשפט בחרתי להיות הסנגור, לטובת נישואין דתיים, בניגוד לדעתי, והחבר החילוני שלי נאלץ ליטול את תפקיד הקטגור. כלומר, ברגע האחרון נסוגותי לעולמי הקודם, הדתי.
טוב, אלו לא היו בחירות ולא היה שום דבר גורלי בזה. סתם העברנו ערב מעניין.
מיותר לומר שכאשר נודע להורי ולרבנים שאני התפקרתי, הייתי חשוף זמן מה ללחצים קשים. דמעות סוחטות של קרובים שסובלים ממני, איומים רבים ושונים וגם פיתויים. אמנם לא שריון בליכוד של ביבי, אבל בהחלט הציעו דירה, כסף ושידוך טוב אם רק אשאר דתי. יכול להיות שהייתי נשבר. אבל, בגלל שתקופה לא קצרה הייתי במחתרת או היו לי חיים כפולים. בבית הורי ובסביבה דתית, הייתי עם כיפה ונוהג בהתאם ואילו בחיים החדשים שלי הייתי חופשי.
עד שכבר לא יכולתי לשוב לאחור, בדיוק כפי שאיני יכול לשוב לגנון, והפיתויים והאיומים כבר לא יכלו להשיב אותי לאחור.
תשתדלו אתם לא להשתפן.
רבים ברגע ההכרעה מסלקים את ראיית הנוף הצלולה יותר ומובסים על ידי התכנות של שפת הבית שלהם.
אז אם סילמן תצליח להרגיש לגמרי בבית עם בן גביר וחומש, יערב לה. אבל, אם לא, תהיה חייבת להמשיך בתהליך שהתחילה בו.