הרגשת נחיתות או הרגשת עליונות הינן תעתוע מוחי. הרגשות אלו הנן מורי
דרך גרועים. הנחיתות והסירוס מדכדכים ומייאשים והופכים לא פעם, לקנאה
ולשנאה. והרגשת העליונות עלולה להוליך אותך להתעללות בחלש כדי להרגיש
טוב על חשבונו. וכדי להבטיח את עליונותך, אתה חייב כל הזמן למנוע מהאחר
להתקדם.
לעומת זאת, כאשר אתה מודע ליכולות שלך וליכולות של אחרים אתה חשוף
לנוף שונה לחלוטין. ובנוף הזה, בכל רגע נתון, אתה גם לומד וגם מלמד. גם
מקבל וגם נותן. השתן לא יעלה לך לראש, כי גם כשאתה מזהה שיש לך יתרון
בתחום כלשהו תוכל בנקל, לראות גם את מגבלותיך ותראה אחרים שיש להם
יתרון עליך.
כי אם אתה מודע את יכולותיך, אתה יודע שאתה זהה לעצמך. הזהות והיכולת
הם אותם כשאתה תלמיד וכשאתה מורה. בתקופה מסוימת, למשל, גם למדתי
ברידג' אצל מורה, וגם לימדתי ברידג' תלמידים מתחילים. אבל אני הייתי אותו אחד. כאן יש לי מה להוסיף וכאן יש לי עדיין מה ללמוד.
בתרבות הלומדת של בית הספר לידידות, בעל יכולת לא מעורר אצלך שנאה
אלא גירוי. כשאתה נפגש בבעל יכולת טובה משלך ייתכן ותחוש רצון לקדם את
היכולת שלך, שתרצה להיות יכול כמותו. ואילו כשאתה נפגש במי שיכולתו
קטנה משלך, ייתכן ותהנה מן ההזדמנות להוסיף לו מיכולתך. תוכל לעזור לו,
תוכל להוות עבורו גירוי שיעודד אותו להתקדם.
מכירים את האמרה: יותר מזה שהעגל רוצה לינוק, רוצה הפרה להיניק.
ואני, הייתי עוקף את העיסוק במי נהנה יותר. מזווית הראיה שלי, זוהי עסקה
ידידותית עבור השניים.
לפעמים, כשהפרה נשארת תמיד פרה, והעגל נשאר תמיד עגל, נוצר דפוס
תקוע שאולי אין בו נחת. אבל בנקודות החיכוך החברתיות יתקיימו הרבה
צירופים דינמיים ומרתקים בהרבה עסקאות ידידותיות. כשאתה גם תורם וגם
נתרם. ולפעמים התלמיד, העגל, גם עולה על מורו. והוא יהפוך לפרה, או
להורה, שיניק עגלים משלו, ועדיין ימצא לו גם מי שיש מה ללמוד ממנו.